השיר 'חד גדיא' זכה להתייחסות רצינית מצד פרשני ההגדה. הם לא ראו בו שיר ילדים משעשע אלא אלגוריה הרומזת להיסטוריה של עם ישראל או הנהגת הבורא בעולם. בהגדות הנדפסות קיימים עשרות רבות של פירושים על השיר, ובין המפרשים נמנים גם כמה מגדולי הדורות המפורסמים (כגון רבי יהונתן אייבשיץ, החתם סופר, הגר"א מווילנא, המהרא"ל צינץ, רבי מרדכי מצ'רנוביל ועוד).
מלבד הפירושים שבהגדות השונות, נדפסו גם קונטרסים רבים על 'חד גדיא'. להלן שערי הקונטרסים (בתחתית כל תמונה קישור לסריקה של הספר באתר HebrewBooks):
הקונטרס המוקדם ביותר הוא 'אחוית אחידן', שנדפס באמשטרדם בשנת תקכ"ב (1862).
כפי שנכתב בשער "הרב המחבר מרוב ענוותנותו רצה להסתיר את שמו".
בהקדמתו כותב המחבר כי בכל ההגדות של פסח נמצאת "חידה אחת שגורה בפי היהודים בני אשכנז ופולונייא" הלא היא חד גדיא. הוא מספר כי שאל "אנשים חכמים בעיניהם" מה פשר החידה אך לא קיבל תשובה מניחה את הדעת, עד שנגלתה לו התשובה בחזיון הלילה:
"כמעט שעברתי מצאתי שאהבה נפשי בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע החידה רומז על הארבע מלכיות ויעירני כאיש אשר יעור משנתו ואקום בעוד לילה באדין חלמא כתבתי ראש מלין אמרתי ואלך ואשכב עד הבקר".
כשעברתי על הפירוש ראיתי שהוא צונזר בדפוס, ובכל מקום בו נכתבה במקור המילה "נוצרים", או הייתה התייחסות לדת הנוצרית, השמיטו המדפיסים את המילה (או המילים) ושמו במקומה מספר נקודות. הנה:
עם שחרורו מידי הנאצים בשנת 1945 מצא את עצמו סבי - ר' נח שטרן הי"ו - יתום ממשפחתו, שנרצחה כולה באושוויץ, ושריד כמעט יחיד מעיירתו סוואליווע. כשלוש שנים נדד שבור ורצוץ במחנות העקורים באירופה עד שעלה ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות.
המלחמה פרצה כשסבי היה כבן 10. סוואליווע, העיירה שבה נולד וגדל, השתייכה לצ'כוסלובקיה וסופחה כבר קודם פרוץ המלחמה להונגריה. מסיבה זו התעכב גזר דינם של יהודי העיירה, בדומה לשאר יהודי הונגריה, עד השנה האחרונה למלחמה. למרות זאת, שגרת החיים של היהודים נקטעה כבר בפרוץ המלחמה. הגברים גויסו לעבודות כפיה ב"פלוגות העבודה" הידועות לשמצה, מותירים את משפחותיהם חסרות תמיכה והגנה.
גם אביו של סבי, ר' ישראל שטרן, גויס ל"פלוגות העבודה", לא לפני שהמאפייה שהייתה בבעלותו הופקעה ממנו במסגרת חוקי האפליה. לפי מה ששמעתי מסבי הוא היה אדם נמרץ שאהב לשיר וגם לחבר שירים, ובכל הזדמנות היה שר בבית. גם כשחזר (לעתים רחוקות) מעבודת הפרך ב"פלוגות העבודה" נהג לשיר, בין היתר גם שירים שנולדו מתוך הנסיבות, כפי שנראה להלן.
בשנות נדודיו כפליט באירופה אחרי המלחמה, ניסה סבי לשחזר לעצמו את השירים ששמע בבית הוריו בשנות ילדותו. את השירים העלה מזכרונו על פנקס קטן שרכש לעצמו. הפנקס הזה שרד בידיו ושמור אצלו עד היום.
השירים ברובם הם שירים עממיים ביידיש שהיו נפוצים בקרב היהודים הטיפוסיים של אזור הרי הקרפטים: יהודים חסידיים, פשוטים ותמימים, עמלי כפיים ועובדי אדמה.
לפני כשנה ישבתי עם סבי והקלטתי אותו שר את השירים שבפנקסו. בין השירים בפנקס היה שיר בעברית, שנדמה היה לי ששמעתי כבר פעם. מאוחר יותר התברר שמדובר בשיר שכתב עמנואל הרוסי.
הנה השיר בפנקס:
התדע כבר מי אני
דג אני במים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זה כחי וזה א[ו]ני
מצחצח נעליים
(ה)יסופר ולא יא[ו]מ(י)ן
באתי הנה מת[י]מן
העבודה היתה קשה
והמשיח עוד לא בא
התדע כבר מי אני
דג אני במים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זכריהו הת[י]מני
אזרח ירושלים
זה כחי וזה א[ו]ני
מצחצח נעליים
האשכנזים עושים [צ"ל: אותי] רימה
ולהתישבות אדמה לא נתנה
איה השכינה ואיה כבודה
אין לי כסף ויש לי עבודה
כאמור, מחבר השיר הוא עמנואל הרוסי, שכתב את השיר עבור "המטאטא", תיאטרון סאטירי שנוסד בארץ בסוף שנות העשרים.
השיר, שלמעשה הועלה כבר בהצגה הראשונה של "המטאטא", היה ממבשרי השירים העבריים הרבים שעסקו בתימנים. התימנים בעיני ה"צברים" כאקזוטים, כיצורים מכוכב אחר, ו"כיכבו" בלי סוף בשירי שנות הארבעים, החמישים והשישים. לפני מספר שנים הוציא דן אלמגור ספר בשם "שושנת תימן - בני תימן בזמר העברי" המכיל למעלה ממאה וחמישים [!] שירים ופזמונים שנכתבו בארץ על התימנים (תל אביב: עמותת "אעלה בתמר", תשס"ט 2008). בספר זה מצאתי את נוסח השיר המלא, השונה מגירסתו (המקוצרת) של סבי:
וכך כותב אלמגור על השיר:
שירו של עמנואל הרוסי, אם כן, עבר מפה לאוזן והתגלגל עד לעיירה חסידית קטנה בהרי הקרפטים.
אבל זה לא הכל.
בפנקסו של סבי, בצמוד ל"זכריהו התימני" מופיע שיר אחר ביידיש. כשישבתי עם סבי באותה הזדמנות, שמתי לב שמיד כשסיים את השיר על "זכריה התימני" המשיך בנשימה אחת אל השיר ביידיש. כששאלתי אותו מה הקשר בין השירים, ענה שאביו שר שירים אלו כשחזר מ"פלוגות העבודה" וכי נהג לשיר את שניהם בזה אחר זה.
זה היה מוזר, כי על פניו אין שום קשר בין השירים, אבל סבי העלה את ההשערה שהסיבה לכך היא הלחנים הדומים של שני השירים (למעשה מדובר כמעט באותו לחן).
הנה כפולת העמודים שבה מופיעים שני השירים:
השיר השני נולד בבירור מתוך המציאות של "פלוגות העבודה" בהונגריה, כפי שעולה ממילותיו:
ובתרגום חופשי (עד כמה שהבנתי - אשמח לתיקונים והערות):
בית א':
אמור נא עולם, הזאת היא ישרות?!
מענה אתה את היהודי כבר אלפיים שנה,
כאכזר חסר רחמנות
רוצה אתה להשמידו כליל
אם כך עולה בדעתך
אם חושב אתה שה' כבר ויתר על היהודים שלו
פזמון: לא! לא! לא! אלף פעמים לא!
את שאתה רוצה לא תזכה לראות
לעולם לא יהיה,
תכניס זאת טוב לראשך
יהודי היה ויהודי תמיד יישאר
בית ב':
תאמר לי ברברי, האם זו ישרות?!
אתה לוקח את היהודים לפלוגות עבודה (טאבאר*),
לחפור תעלות, כאכזר חסר רחמנות.
אתה קושר אותם כבהמות,
מענה את הנשים ואת הילדים,
ולא תומך בהם בשום צורה
אם חושב אתה כך, האם בחינם נכנע?
פזמון: לא! לא! לא! אלף פעמים לא!
את שאתה רוצה לא תזכה לראות
לעולם לא יהיה,
תכניס זאת טוב לראשך
יהודי היה ויהודי תמיד יישאר
* הכוונה למונקה-טבור (Munkatabor) - כך נקראו "פלוגות העבודה" בהונגריה.
בחיפוש שעשיתי בארכיון הצליל הלאומי מצאתי הקלטה של אדם מבוגר ששר את השיר ביידיש. למרבה הפלא, גם הוא הקדים לשיר ביידיש את השיר "זכריה התימני".
ברשומה שם, תויגה ההקלטה כ"אשכנזים: מזרח-חסידים / הונגריה - מרמרוש - ספינקה". "מרמרוש" הוא חבל ארץ היסטורי שחלקו נמצא בהרי הקרפטים, בדיוק האזור ממנו הגיע סבי. כעת, כשמצאתי אדם נוסף שכרך את השירים יחד, התעוררה בי שוב השאלה על הקשר שבין השירים. יש לי תחושה שפשר העניין טמון בתופעה מעניינת שהתרחשה בפלוגות לעבודת כפייה בהונגריה. על התופעה קראתי בספרה של אסתר פרבשטיין, 'בסתר המדרגה' שיצא לאור ממש עכשיו (בהוצאת 'מוסד הרב קוק'), ועיקרה המפגש בין שכבות שונות של האוכלוסייה היהודית ב"פלוגות העבודה". ובלשונה:
"מאז הפרדת הקהילות עמדה מחיצה גבוהה של שוני ומתח בין האורתודוקסיים לזרמים יהודיים אחרים בהונגריה, וההזדמנויות למפגש ביניהם היו נדירות. לא כן בפלוגות היהודיות, שם נוצר מפגש אישי וקבוצתי מתמשך. הפלוגות שיקפו את פניה השונים של יהדות הונגריה: צעירים ומבוגרים, אורתודוקסים, נאולוגים, יהודים מהאינטליגנציה היהודית-הונגרית, מתבוללים וציונים...".
פרבשטיין מאריכה לעסוק (והיא כנראה הראשונה שעושה זאת) במפגש הזה ובהשפעותיו, בשימת לב לפערים התרבותיים בין הצדדים, ומתארת את המתחים בין הקבוצות מצד אחד, והעזרה והסולידריות מצד שני.
אני משער כי את שני השירים - "זכריה התימני" ו"זאגשיג די וועלטעלא" - שרו יהודים ב"פלוגות העבודה". נראה כי השיר ביידיש חובר והורכב באותם ימים על הלחן ה"עממי" של "זכריה התימני" ולכן באו השירים יחד. ב"פלוגות העבודה", בהן כאמור נוצר מפגש ראשון מסוגו בין שלל הזרמים של יהדות הונגריה, פגשו יהודים חסידיים כדוגמת אב-סבי יהודים חילוניים ולמדו מפיהם את שירו של עמנואל הרוסי, שנכתב בארץ ישראל והתגלגל כנראה לתנועות הנוער הציוניות בהונגריה. עושה רושם כי בעוד שהשיר במקורו נכתב כסאטירה, הוא נתפס אצל אנשי "פלוגות העבודה", כעוד ווריאציה לסבלו של היהודי באשר הוא, במקרה הזה היהודי התימני שסובל מקיפוח בארץ המובטחת. מדובר בעצם על שיר קינה על הגלות ו"המשיח [ש]עוד לא בא", ומבחינה זו יש קשר מהותי בין שני השירים.
והנה מספר פרטים שמצאתי באתר 'זמרשת'. ראשית, השיר 'זכריה התימני' מופיע בגירסה מקוצרת - כאן.
גם השיר "רחל על העין" (שכתב יצחק קצנלסון) הושר באותו לחן. באתר 'זמרשת' נכתב על השיר: "בשירון "Songs Heard in Palestine" שיצא בניו יורק בשנת 1928 מופיע השיר בכותרת "שיר תימני" אך אין בטחון שהלחן אכן תימני. אברהם צבי אידלסון כלל אותו בכרך התשיעי של "אוצר נגינות ישראל" המוקדש לשירי עם של יהודי מזרח אירופה ורובו שירים ביידיש, תוך הציון "Palestinian", כלומר שמע אותו מאשכנזים בארץ ישראל".
נזכיר גם את השיר (המפורסם יותר) "זכריה בן עזרא" שכתב משה וילנסקי, שאף הוא מתאר את סבלות התימני בארץ ואת יחסו אל הממסד האשכנזי. ולסיום, חבר שלח לי את השיר "זכריה התימני" בביצוע מהשנים האחרונות. אין לי מושג מיהו המבצע, אבל בביצוע זה הנוסח שונה באופן משמעותי. בגירסה זו ה"צדק מנצח" בסופו של דבר: האשכנזי הופך למצחצח נעליים בשעה שמופיע המשיח (התימני) על חמורו (האשכנזי).
ואני באתי לארץ ישראל
ואחכה בה לביאת הגואל
ובה אשב? בין התועים
ואצחצח נעליים
יודעים אתם מי אני דג אני במים
זכריה התימני מצחצח נעליים
שם בתימן, "יאללה רוח"
וליהודים מרביצים מכות ומי שחושב ארצה לעלות סוגרים לו כל הדלתות יודעים אתם מי אני... בלשכת העבודה עומדים בתור ובמקום להתקדם נסוגים אחור
בעוד הם כותבים בית לעני אין צריך? לתימני יודעים אתם מי אני... בבנק לאומי יושב שם פקיד - "שכנזי" ואם בא תימני עם זקן ארוך אומר לו ה"שכנזי" - "יאללה רוח" יודעים אתם מי אני... והמשיח יהיה תימני והחמור שלו "שכנזי" ואז יהיו כל ה"שכנזים" כולם מצחצחים נעליים יודעים אתם מי אני... מה יעשו ה"שכנזים" כשיבוא גואל במדינת ישראל אלה יעמדו כל היום בתור לקבל סיבוב על החמור יודעים אתם מי אני... תוספת (21/3): אליהו הכהן, חוקר הזמר הנודע וחתן פרס ישראל, קרא את רשימתי והעמיד אותי על דיוקם של דברים, ועל כך תודתי נתונה לו. וכך כתב לי:
ברשימה "מפנקסו של סבא" שהופיעה
ב"נוטריקון" (17.3.13), סיפרת על השיר "לצחצח נעליים" שסבך
רשם את מילותיו באמצע שנות הארבעים למאה שעברה, כשיר ששר בהונגריה בימי ילדותו.
מפענוח הצילום של כתב היד שהבאת ברשימתך מסתבר שאין מדובר בנוסח המקורי של השיר
אלא בגרסה מקוטעת שתוך כדי התגלגלותה מן הארץ לגולה חלו בה שיבושים רבים.
גם הנוסח המודפס של השיר שהבאת מתוך ספרו של דן אלמגור
"שושנת תימן" איננו הנוסח המקורי של השיר אלא נוסח מאוחר יותר, מתוקן
ומשופץ, שהושמטו ממנו מילים שמות ומושגים שהיו אופייניים לתקופה ונעשו בו תיקוני
לשון רבים וגם נוספו בו משפטים שלמים, כנראה ע"י המחבר עצמו. בכך התרחקה והלכה גרסה זו מהנוסח המקורי של השיר.
הפזמון "לצחצח נעליים" נכתב ע"י עמנואל
הרוסי לאחת ההצגות הראשונות של התיאטרון הסטירי "המטאטא". בהצגות
ראשונות אלה, שעלו על הבמה בשנת 1928, מורגשת עדיין ההשפעה החזקה של התיאטרון
הסטירי "הקומקום" שנוסד שנה אחת לפני כן.
"הקומקום" היה התיאטרון הסטירי הראשון בארץ
שכלל בתוכניותיו פזמונים על תימנים. הנודע שבהם הוא "שבחו והודו לתל
אביב" שהושר בתוכנית התשיעית של "הקומקום" מפי ברכה צפירה בהיגוי של
יהודי תימן.
כשהתפרק תיאטרון "הקומקום" כשנתיים לאחר
שנוסד, עברו אחדים משחקניו לתיאטרון "המטאטא", ומאז החל גם
"המטאטא" לכלול בתוכניותיו פזמונים "תימניים", וראשון ביניהם
היה "לצחצח נעליים", שנכתב בהשפעת "שבחו והודו לתל אביב"
'הקומקומי'.
על כן צדק המשורר שלונסקי כשבאחד מחידוד הלשון שלו הגדיר
את המטאטא כ"מעט התה שנשאר מן הקומקום".
הנוסח המקורי של הפזמון, כפי שהושמע על בימת
"המטאטא", כלל 15 בתים ושני בתי פזמון חוזר. למרות פרסומו הרב הוא נעדר משירוני
הזמר העברי שראו אור בארץ ובתפוצות, ורק נותר במחברות ובפנקסי שיר של בני אותה
תקופה, ובתוכניית פזמוני ההצגה. על כן ראוי להציג בזה את נוסחו המקורי המלא:
"לצחצח
נעליים"
(פזמון
זכריה התימני)
יסופר ולא יאומן:
באתי הנה מתימן,
הכבודה היתה רבה
והמשיח עוד לא בא.
ה"שיכנז" אותי רימה,
להתיישבות לא נתן אדמה,
אי שכינה ואי כבודה?
אין כסף ואין עבודה.
זכריה, העסק הוא ביש!
זכריה, הייה נא לאיש!
הלך זכריה לירושלים
לצחצח נעליים - -
פזמון:
התדעו
כבר מי אני?
דג אני במים,
זכריה
התימני –
מצחצח
נעליים.
זכריה
התימני
אזרח
ירושלים.
זה
כוחי וזה אוני
לצחצח
נעליים.
בהסתדרות, וואללה אל עזים,
העובדים שם רק "שכנזים",
ורק זכריה התימני
היה קבצן, נשאר עני.
במקום עבודה – "עמוד בתור!"
במקום "מאסארי" – נותנים לך חור!
ועוד כותבים בעיתונים:
לא צריך פה תימנים!
עושים קבוצות לבחורות,
נותנים תקציב גדול מאד,
ורק בשבילנו
כסף אין:
"לך צחצח נעליים".
פזמון:
התדעו כבר...
בתימן שם רע מאד,
ליהודים נותנים מכות,
ואם תרצה לארץ לעלות –
פה סוגרים את הדלתות.
הלך הרועה – אבד הצאן,
זה הצרה וזה האסון:
יש פה "אינגליזי" ושמו חיימסון,
לתת רשיון אין לו רצון.
פתח את הדלת, אדוני!
פתח את הדלת לתימני!
ואם אינך רוצה לפתוח –
נכנס אזי בכוח!
פזמון:
התדעו כבר...
מי יודע בשביל מי
יש לנו ועד לאומי?
מי יודע בשביל מה
כל הרעש וכל המהומה?
אז צעקנו בלו נוּחַ:
"תנו גם לנו באי כוח!"
מבאר שבע ועד דן
דרשנו ציר – נתנו לנו סגן.
לתימנים אין לגמרי זכות
לשלוח צירינו אל הסוכנות,
נגזר עלינו משמים
לצחצח נעליים.
פזמון:
התדעו כבר...
באתי הנה לחרוש ולזרוע,
דרכי היה מאד ארוך,
והנה מראים לי את הזרוע
ואומרים לי: "יאללה רוּח!"
אנה אלך, אדוני?
אנה ילך התימני?
כבר נמאס הלוך ושוט,
פה אחיה ופה אמות!
פה אחיה בארץ ישראל,
ואחכה לביאת הגואל.
אחכה, ובינתיים –
אצחצח נעליים.
פזמון:
התדעו כבר...
השפעת שירו של אביגדור המאירי "שבחו והודו לתל
אביב" על "לצחצח נעליים" ניכרת בבתי הסיום של שני השירים. אביגדור
המאירי חותם את שירו במילים: "טוב לחיות ולחכות לביאת הגואל", ואילו
עמנואל הרוסי מסיים את "לצחצח נעליים" במילים: "פה אחיה בארץ ישראל
ואחכה לביאת הגואל".
הנעליים, מסתבר, היו באותם ימים פריט מבוקש לא רק על
ידי תימנים שהלכו יחפים, ולא רק ע"י חלוצים שסוליות נעליהם נשחקו, ולא רק
ע"י נערים שעם התבגרותם צריך היה לחתוך את החלק הקדמי של חזית נעליהם כדי
שאצבעות רגליהם המכווצות בתוך נעליהם יצאו למרחב - אלא גם כנושא לעסוק בו בשירי זמר.
קדם לשיר "לצחצח נעליים" מערכון-פזמון בשם
"לתקן נעליים", שהוצג בתוכנית השנייה של "המטאטא", ובו התקיים
דיאלוג מענייני דיומא של "הוא" ו"היא".
ועוד נזכיר את שירו של אביגדור המאירי "הי הי הי
נעליים", שנישא באותה עת על כל פה.
את לחנו של הפזמון "לצחצח נעליים" רקח נחום
נרדי, פסנתרן וירטואוז וגם מלחין ומעבד, שהיה מופקד על כל שירי ההצגות הראשונות של
"המטאטא". הוא שילב בו קטעי מנגינות ששאל משני שירים שהיו מוכרים
ומושרים בארץ קודם לכן: לחמישה עשר בתי השיר של "לצחצח נעליים" התאים את
לחן שירו של יצחק קצנלסון "רחל עמדה על העין", שהושר באותם ימים במסיבות
"עונג שבת" בתל אביב בניהולו המוזיקלי של מנשה רבינא.
לשני הבתים של הפזמון החוזר, התאים את לחן הבית הראשון
של השיר "ילדה נעימה חכמת לב", שהיה במקורו לחן של דבקה ערבית מקומית.
ההקלטה של "לצחצח נעליים" שהבאת מתוך ארכיון
הצליל הלאומי היא ביצוע חזני דביק ומסולסל של השיר בנוסח מזרח אירופה, ואין היא
משקפת את הסגנון הקצבי שבו הושר השיר בארץ.
השיר "לצחצח נעליים" נמנה על שירי הרחוב
הטיפוסיים שהושרו בשנות השלושים והארבעים בשכונות תל אביב ובפרבריה, ומשם התפשטו לכל
הארץ. בשכונת נווה צדק שרו אותו בהתרפקות, בנווה שלום – בדבקות, ובכרם התימנים –
בעוקצנות.
בכך הוא הצטרף אל שיר עוקצני אחר מאותה תקופה, ששיקף
את יחס התימנים אל השיכנוזים. זה היה השיר "אנחנו התימנים" שהושר בפי
פועלים תימנים במושבות ולחנו הושאל משירם של יהודי תימן: "אשאלה
אלוהים":
מנהג ישראל להתחיל
את לימוד התורה עם התינוקות בספר ויקרא, וכך אמרו:
"אמר רב
אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים [ספר ויקרא] ואין מתחילין
בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין"
(ויקרא רבה, פרשה ז).
בספר 'חסידים' מובא
מנהג נוסף: להניח את ספר 'ויקרא' למרגלות התינוק בעת קריאת שמו. באותו מקום נכתב טעם אחר להתחלת הלימוד עם הילדים בספר
'ויקרא':
"דבר אחר,
זה ספר תולדות אדם, מכאן רמז כשמשימין הנער בערס וקורין לו שם, משימין ספר של תורת
כהנים מראשותיו. וכשמגיע ללמוד שהוא בן חמש, מתחילין לו בספר ויקרא, אדם כי יקריב
מכם, בכם חלקתי ולא באומות, שבהבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם מתקיים כמו
בזכות הקרבנות..." (סימן תתשמ, מהדורת מרגליות - מוסד הרב קוק, עמ'
תקסח).
לדעת ה"כלי
יקר", אות הא' הקטנה במילה ויקרא ("א' זעירא") רומזת לקטנים המתחילים
ללמוד בספר ויקרא.
"בהיותי
עדיין צעיר שאלתי את הזקן הראש, אבי הרב הראשון נ"ע [נוחו עדן], בשעה
שקראתי לפניו פרשת ויקרא: אדוני למה נוהגים אנו להתחיל לימוד התינוקות בתורה מ'ויקרא'
ואנו מניחים 'בראשית', שהוא ראשית התורה? כלום טוב לו למי שרוצה לקרוא בספר,
שיתחיל לקרוא מאמצעיתו ויניח את ההתחלה? אמר לי: ישא ה' פניו אליך! השכלת
בשאלתך... אף על פי שאתה קטן בשנים. והוא שמח מאד, שש ביותר והיה מלא גיל, כשהיה
שומע שאלות - בייחוד כשהשאלה היתה יפה, הוא היה מלא תשוקה להן, וזריז ביותר ומדקדק
בשאלות.
תשובתך בני על
שאלתך היא, שה' יתעלה תיקן להקריב קרבנות כדי לכפר על חטאותינו, וכשהם מתקבלים
נסלחים עונותינו ומתכפרות אשמותינו, וכשחרב בית המקדש - יבנה במהרה - ובטלו
הקרבנות, התקינו אבותינו שנהא מתחילים בקריאת ילדינו מ'ויקרא', מפני שיש בו זכר
לקרבנות. ותיחשב לנו קריאתם לפני ה' ית' כקרבנות שהקרבנו, ובזאת יכופרו לנו רבים
מחטאותינו.
והנה ראיתי אצל
החכמים ז"ל דרש אחר בענין זה והוא: 'אמר ר' יוסי מפני מה מתחילין לתינוקות
בתורת כהנים? אם כן יתחיל בבראשית - אלא מה תינוקות טהורין ויתעסקון
בטהורים".
וחכם אחר אמר את
הדבר, שסיפרתי בשם אדוני נ"ע; והדברים מכוונים, נכונים אין ניגוד ביניהם ולא
פגם - מפני שהתקינו לנו זאת בגלל שני העניינים כאחד"(רבינו נסים ב"ר יעקב מקירואן. חיבור יפה
מהישועה. מובא כאן לפי תרגום חדש מהמקור הערבי ע"י חיים זאב הירשבורג, מהדורת
מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד).
ממקורות אלה נראה
כי כחו של מנהג זה יפה רק בתינוקות של בית רבן, ובכל זאת מצאתי מקרה אחד שבו סמך
מחבר ספר על מנהג זה גם לעניין סידור ספרו:
רבי שלמה ב"ר
יצחק הלוי "הזקן" (רצ"ב-ש"ס), רב בקהילות שאלוניקי וסקופייה,
שלח בשנת שנ"ז (1597) את ספר דרשותיו "דברי שלמה" להדפסה בוונציה.
"גמרתי
בלבי לשלוח אל העיר הגדולה ויניציאה הבירה חלק אחד מן הדרשות ופרישות התורה שהם על
סדר הפרשיות כפי סדרן... אשר נדרשו ממני שנה בשנה מדי שבת בשבתו... משנת
השכ"ח עד השנה הזאת שאנו בה שהיא שנת השמח"ה (שנ"ג)...".
שלא כדרך שאר
הספרים, סדר הפרשיות בספר זה הוא: ויקרא, במדבר, דברים, בראשית ושמות.
רבי שלמה הלוי מסביר
את פשר העניין במילים הבאות:
"ואל יפלא
הקורא בהיות תחלתו בספר ויקרא, יען כך היתה התחלתו וסדורו בהיותו נדרש ברבים,
ואולי נפל האמת במקרה כי על פי דברי חז"ל הבא ליכנס בפתחי שערי הלמוד היה
מתחיל בספר ויקרא יעויין שם. ועוד כי לכל הדברות והאמירות קדמה הקריאה לנתינת
הרשות...".
* * *
בתפוצות ישראל נהגו לחגוג את הכנסו של הילד ללימוד חומש בסעודה ומנהגים שונים.
בפולין נהגו שהילד היה נושא כמין דרשה ("חומש דרשה"), בצורת שאלות ותשובות עם המלמד (שטרח להכין את הילד לכך מספר שבועות קודם לכן).
המשורר שמשון מלצר תיאר זאת באחד משירי ההתרפקות שלו על ה"חדר" (אלף: הזמן הראשון בחדר, תל אביב תשכ"ג):
מפורסמת קושייתו של רבי יהונתן אייבשיץ על השיר 'חד גדיא', נביא אותה (עם התירוץ) בלשונו של ש"י עגנון (תכריך של סיפורים, ירושלים תשס"א, עמ' 183):
בספרייתי נמצא ספר ללימוד עברית של הקהילה החרדית בפרנקפורט דמיין, מאת ר' יוסף בנימין לוי, מורה וחזן בקהילה:
הספר מתחיל מלימוד אותיות הא"ב, התנועות והפעלים השונים, ובסופו קטעי תפילה מותאמים לילדים וקטעי קריאה שנכתבו במיוחד לספר זה.
אחד הקטעים הוא עיבוד חביב ל'חד גדיא':
שימו לב לכותרת: "דין אמת", ולשורת הסיום: "אף השוחט מת - זה גורלו". בנוסף, יש גם נמשל: "כן הקדוש ברוך הוא דן העולם כולו".
בין השורות דימיתי ניסיון לענות גם על שאלת רבי יהונתן אייבשיץ.
"והכה את מלאך המוות" - מתוך הגדה של פסח, לונדון 1916
כפי שנכתב בשער "הרב המחבר מרוב ענוותנותו רצה להסתיר את שמו".
_Detail.jpg)
