שתי עגלות

אחת האנקדוטות היותר מפורסמות בהיסטוריה הישראלית, בפרט בהיסטוריה של יחסי חילונים-דתיים, היא הפגישה בין ה"חזון איש" לבן גוריון בשנת תשי"ג (1953). במהלך אותה פגישה אמר ה"חזון איש" את המשל על שתי העגלות, זו המלאה וזו הריקה, שצצה עד היום מדי פעם במרחבי הדו-שיח-של-חרשים הדתי-חילוני.

המעוניין יכול להציץ בספר "במחיצתם" של חבר הכנסת הרב שלמה לורנץ ז"ל (הוצאת פלדהיים) ולקרוא על מה שקרה בפגישה זו, על כל פנים מנקודת המבט של לורנץ (כפי ששמע מה"חזון איש" ומבן גוריון).

כאן ברצוני להציג שתי זוויות נוספות על אותה פגישה. 

זווית אחת: רשימת-יומן שכתב בן גוריון על הפגישה עם ה"חזון איש", אותה מצאתי ב"בלוג של דוד בן גוריון" - אתר המעלה לרשת קטעים מיומנו.

יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. בחו"ל לא היה היהודי תלוי בכלל היהודי. הגוי היה מוציא לחם מהאדמה, והיהודי היה קונה אותו. הגוי עשה החקים והיהודי נשמע או לא שמע לו. לא היה שלטון הכלל היהודי על היהודים, והיהודי באמריקא למשל אינו תלוי במאום בציבור היהודי. מאז קום המדינה נוצר מצב חדש שלא היה אלפים שנה. היהודים מוכרחים להתפרנס זה מזה - הוקם משק לאומי. היהודים מקימים שלטון ועושים חוקים לעצמם, וכל פרט יהודי תלוי בכלל. 

אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהוה יחידה?

"חזון איש" הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים וענינים של איש רוח. ישבנו ליד שולחן ריק בחדר שיש בו מטה וארון ספרים.

הוא ענה תחילה שהוא מאמין שיבוא יום וכולנו נהיה בדעה אחת ולא תהיה שאלה. שאלתיו: נניח, אבל עד אז?

עד אז? מדוע מוכרח בחור צעיר לעבוד בשבת דווקא ליד ביתי? מדוע לא יכולים גם אתם לשמור שבת - כלום זה מזיק?

אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג שבת, אבל תפיסתנו שונה. למשל אם אני טרוד בעבודה כל השבוע אני רוצה בשבת לטפל בפרחים שעל ידי ביתי או לעשות דבר אחר שיש בו הרחבת הדעת, אם כי זה נגד השולחן ערוך והן לא תיתכן שתאנסו אותנו.

אמר הדבר יסתדר, לפי שעה ינהג כל אחד כלבו. אמרתי אין זו תשובה הולמת, יש דבר שנוגע לכלל. יש שאלת קיום, יש פיקוח נפש. כולם אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל?
אמר אמנם אהבת ישראל ואהבת התורה נראות כשני דברים, כמו כל שאר הדברים נראים לנו כאילו נפרדים זה מזה, אבל בראיה עליונה הם מהוים אחדות, ואין ישראל בלי תורה ואין תורה בלי ישראל, ולכן אין השאלה אם אהבת ישראל קודמת לאהבת התורה מתעוררת כלל אליבא דידיה.
ואשר לפיקוח נפש יש לבדוק המסיבות.
לבסוף גמר דבריו בהנחה בלתי מפורכת: יש דברים שנמסור עליהם נפשנו; אנחנו אולי מעטים, אבל כשנמסור את נפשינו נהיה חזקים, ולא יהיה כוח שיתגבר עלינו.
דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין.
השיחה ארכה כחמשים רגע...
חזרתי לירושלים באחת.

משום מה, את הדו-שיח בעניין ה"עגלות" - בן גוריון לא מזכיר!

בן גוריון בבית ה"חזון איש"

הזווית השנייה: סיקור הפגישה בעיתון "מעריב" של אז. במסגרת המיזם המיוחד שנקרא "עיתונות יהודית היסטורית", הועלו לאחרונה לרשת גם עיתוני מעריב מאז 1948 ועד 1968 בחיפוש קצר של המילה "חזון איש" מצאתי את הכתבות שלהלן.

"החזון איש היה לבוש חלוק משי... ראש הממשלה לבש חליפה כחולה בהירה, ללא עניבה, ולראשו מגבעת-קש... את מכוניתו ליווה הג'יפ המסורתי ובו ארבעה שוטרים צבאיים... ראש הממשלה יצא ממכוניתו כשחיוך רחב על פניו..."