סיפור של ספר

חתימות, חותמות, רישומים, תאריכי לידה ופטירה, הגהות ותיקונים בכתב יד, אלו חלק מ"טביעות האצבע" שמותירים בעלי הספרים על ספריהם. ספר אחד יכול לשכון דור אחרי דור במשפחה אחת, או לחילופין לעבור בין מספר גדול של אנשים הזרים זה לזה, ולנדוד מעיר לעיר וממדינה למדינה. כל ספר והסיפור שלו, הנה אחד מהם:

על שולחני שו"ת הרשב"א שנדפס בליוורנו, בשנת תקל"ח (1778). בדף השער ובדף שאחריו רישומים רבים, חתימות וחותמות. נצעד בעקבות בעלי הספר.

על החתימה העתיקה בדף השער נמתח קו למחיקה, אך בכל זאת ניתן לקרוא בבירור: "חנני ה' בזה הספר הק' מיכל בלאמ"ו הרב הגאון מה"ו טעבל שייאר..." - הלא הוא הגאון רבי מיכל בן הגאון רבי טעבלי שייאר, מגדולי ראשי הישיבות באשכנז ומגדולי דורו. כיהן כראש ישיבה במיינץ בזמן שאביו רבי טעבלי היה רב במקום, ובאותם ימים למד אצלו כשנתיים הבחור משה סופר מפרנקפורט [שלימים נודע כבעל "חתם סופר"], בשנים תקל"ח-תקמ"ב כיהן כאב"ד וורמייזא (וורמס), ומשנת תקמ"ב כיהן כאב"ד וראש ישיבת מנהיים, עד פטירתו בשנת תק"ע.

מתחת לחתימה זו, חתימה נוספת: "יקיר במוהר"ש ליבשיץ". חתימות וחותמות נוספות של אותו אדם פזורים בדף השער ובדף שאחריו - אליו נגיע מאוחר יותר.

 

בדף הבא, חותמת של הגאון רבי חיים ברלין - גאון אדיר, בנו הבכור של הנצי"ב מוואלוז'ין. אב"ד במוסקבה, וואלוז'ין, קוברין, ילעסטוואגרד וירושלים.

לצד החותמת שלו, חותמת נוספת של "מאיר ליבוש מלבים אב"ד דק"ק באקאראשט" - הלא הוא הגאון הנודע המלבי"ם.

 

כעת נחזור לרבי יקיר ליבשיץ-ליפשיץ הנזכר. מיהו האיש? ובכן, מתברר שרבי יקיר ליפשיץ היה בנו של הגאון רבי שלמה זלמן ליפשיץ אב"ד וורשא ובעל ה"חמדת שלמה". 

מרבי יקיר התגלגל הספר אל המלבי"ם.

כיצד?

פשוט מאד. רבי יקיר נפטר בדמי ימיו, והמלבי"ם נשא את אלמנתו. כך עבר הספר לרשותו.

בשלב זה נכנס לתמונה "הסיפור החסידי", הממלא את תפקידו נאמנה בכך שהוא מוסיף לנו נופך עסיסי לתמונה. להלן ציטוט (ארוך) מספר "אוזרקוב", מאת יהודה לייב לוין (בהוצאת "יד יהדות פולין", עמ' 54-55):

באותם הימים, ישבה בלינטשיץ אשה צעירה, אלמנה. היתה זו בתו של עשיר היהודים במקום - רבי פייבל אופוצינסקי, וכה סיפרו זקני לינטשיץ: רבי פייבל היה ראש הקהלה ונכבד היהודים, שימש כקבלן לצבא הרוסי ולו קשרים הדוקים עם שלטונות רוסיה הצארית.

היה זה בימים בהם שלט הצאר ניקולאי הראשון האכזר, ושנות שרות צבאי נמשכו עשרים וחמש שנה. למטרה זו נחטפו ילדים קטנים לעבודת הצבא, הועברו בכוח לרוסיה ושם אולצו לשרת בצבא בתנאים קשים את מרבית שנות חייהם.

פעם, נתפס על ידי השלטונות ילדו הקטן של הגאון רבי שלמה זלמן ליפשיץ בעל "חמדת שלמה", מי ששימש אחרי כן כרבה של ווארשה. הובל הילד בכוח יחד עם נחטפים אחרים למחנה הקנטוניסטים, וכל מאמצי אביו הגאון לשחררו עלו בתוהו. ילד חמד היה הבן הצעיר, ואביו הגאון התהלך מלא עגמה וצער על הצרה האיומה שניתכה על ביתו. עבר במקום רבי פייבל אופוצינסקי, שמע על המקרה המעציב ועל צערו של הגאון, אז החליט רבי פייבל לפעול לנסות לשחרר את הילד.

אחד מבעלי האחוזות שבסביבת לינטשיץ היה חייב לו עשרת אלפים רובל. בעל האחוזה היה קרוב משפחתו של המושל הכללי הרוסי בווארשה, שבידו לשחרר את הילד בן הגאון. סיפר רבי פייבל לאכסנאי שלו על מחשבתו לפנות לבעל האחוזה, מיהר האכסנאי להג"ר שלמה זלמן ומסר לו על תכניתו של רבי פייבל העשיר, אורו עיניו של הרב, אמר, אם ישחרר את בני - אתן לו אותו כחתן לבתו. שוב לא היסס רבי פייבל הרבה, מיהר לכפרו של בעל האחוזה, החל לתבוע חזרה את חובו, התנצל הגוי הרבה, הפציר ברבי פייבל כי יאות לחכות קצת באין לו האפשרות לשלם עתה, כשהבחין רבי פייבל במבוכתו של בעל האחוזה פנה ואמר לו: שמע, יש לי הצעה עבורך ותוכל להפטר בין רגע מכל החוב הזה. ילד יהודי בין רבים נלקח לצבא, ילד חלש שאינו עשוי לעזור הרבה להגדיל את צבאו של הצאר, שאין לו מחסור בחיילים, אם ישוחרר הילד הזה מהצבא אמחוק את כל החוב שלי אשר בידך. הגוי שמח על ההצעה, מיהר לקרובו המושל הכללי ושיחרר את הילד.

הגאון רבי שלמה זלמן עמד בדיבורו, ואחרי זמן מה אירס את בנו עם בתו היחידה של רבי פייבל. אחרי נישואיו עבר האברך הצעיר ללינטשיץ, להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר. בלינטשיץ היה בית חסידים דקוצק ועד מהרה הצטרף האברך המופלג לחבורת חסידים זו, רבי פייבל שלא נמנה על עדת החסידים התנגד להצטרפות חתנו רבי יקיר ליפשיץ לעדת חסידי קוצק החריפה ואחרי שרבי יקיר הצעיר קם ונסע לקוצק ושהה שם שבועות מספר, שיגר מכתב למחותנו ובו התלונן על חתנו, בנו של אב"ד ווארשה.

וכה מספרים החסידים: כשקבל הג"ר שלמה זלמן המפורסם את המכתב מחותנו, שלח מיד מכתב לבנו לקוצק, ופקד עליו למהר ולבוא לווארשה ולהתיצב לפניו תוך שבוע ימים, וזאת בגזירת כיבוד אב. כשקיבל רבי יקיר את המכתב נכנס לאדמו"ר מקוצק והראה לו את פקודת אביו, השיבו האדמו"ר: אני אענה במקומך. שלח האדמו"ר מכתב לרבה של ווארשה ביד אחד החסידים, אשר התעצל ולא מסר מיד את המכתב ליעדו.

הגיע יום השבת, שבוע אחרי שהג"ר שלמה זלמן פקד על בנו להתיצב לפניו ורבי יקיר לא בא, אמר רבה של ווארשה: אינני יכול להבין, אם גם כיבוד אב אינם מקיימים הרי לשם מה חיים בעולם? הדבר יצא כשגגה מפי השליט וכעבור זמן מה נפטר רבי יקיר לפתע פתאום.

כעבור כמה ימים נזכר החסיד במכתב ומסרו לידי הגאון אבל היה זה כבר אחרי המעשה (סיפרו החסידים: י"ב שנה נזהר אותו חסיד לנסוע לקוצק, לראות פני מורו האדמו"ר בחששו מהקפדתו של האדמו"ר הגדול, אחרי תקופה כה ארוכה נסע, נכנס לחדרו של האדמו"ר, אז הפטיר האדמו"ר: "נו... כאחד הנופל מעלית גג". למחרת התפלל אותו חסיד בעלית הגג של בית המדרש ולפתע איבד את שווי משקלו, נפל ונהרג).

בתו של רבי פייבל, האלמנה הצעירה, התחתנה אחרי כן עם הגאון רבי מאיר לייבוש מלבי"ם ממנה נולד בנו חיים...