25.3.2026

אדמו"רי פולין יוצאים להגנת בנות ישראל

לפני לא מעט שנים, כשנחשפתי לראשונה לסיפור הסחר היהודי בנשים בדרום אמריקה ("העבדות הלבנה"), חטפתי את מה שאומרים בשפת העם "שׁוֹק חיי". אני זוכר שטלטל אותי לגלות שופשעים יהודים, בהם גם כאלה שהתנהגו באורח חיים דתי, צדו באופן שיטתי נערות יהודיות עניות ותמימות ממזרח אירופה ומכרו אותן לזנות בדרום אמריקה. 

נחשפתי לתופעה המזעזעת הזו כשיצא לאור (בתרגום לעברית) הספר "בגופן ובנפשן", מאת איזבל וינסנט (הוצאת כתר, 2007; בתרגום חנה עמית). (על ארגון הסרסורים היהודי הידוע לשמצה "צבי מגדל", ראו בערך בוויקיפדיה). 

אני בדרך כלל מאלה שסולדים מ"ראיית חשבון" של מעלה ומתרחק מאלה שיודעים למנות את החטאים שגורמים לאסונות כאלה ואחרים, אבל אני זוכר שבאותם ימים אמרתי לעצמי שאם ככה היה נראה העולם של לפני השואה, אם יהודים עשו ליהודים אחרים עוול כזה, ובשיטתיות וקור רוח שכאלה, אז מובן למה העולם ההוא נחרב, כפי שראוי לסדום שתתהפך...

לאחרונה סקר חברי משה שוחט בבלוג המצוין שלו את הנושא בעקבות ספר נוסף שיצא לאחרונה, והוסיף חומר מרתק, ראו כאן: 

https://shochatbooks.blogspot.com/2026/02/blog-post.html


בעניין זה, אני רוצה להביא כאן מסמך נדיר, שהתגלגל לבית המכירות קדם, ומלמד על פעילותם של רבני פולין למנוע את התופעה המזעזעת הזו. 

זהו כרוז שנדפס בוורשא, בשנת תר"ע (1910), תחת הכותרת "שמירת בנות ישראל",  מטעם "הצדיק מווארשא" רבי חיים יעקב נפתלי זילברברג. 

הכרוז נכתב בעברית וביידיש (עמודה מול עמודה), והוא מזהיר מפני סוחרי נשים האורבים לנערות משרתות המגיעות לערים הגדולות, ומבקש מרבני הקהילות השונות להזהיר את הציבור ולמנוע מהנערות לנסוע בגפן ללא ליווי והשגחת קרוב משפחה. 



בראשית הכרוז נכתב: 

למען כבוד השי"ת ותוה"ק ועמו ישראל מוכרחים אנו להודיע צערנו לרבים.

לדאבון לבבנו ראה ראינו המכשלות הרבות המתרגשות ובאות להנערות הבאות מערי המדינה לשרת פה ווארשא, הן הבאות לשרת בתור מבשלת (קעֶכין) או במסחר (סקלעֶפאָוועֶ) או לעסוק באיזה מלאכה ואומנת, הן הבאות הנה או לשארי עיירות גדולות מקומות המלאכה והמסחר, בעוה"ר נמצאים אנשי בליעל וכן נשי בליעל, ממין חלאת האדם, העומדים על יד דרך מצפים עת בוא הנערות, ובבואן מתחפשים לפניהן כאילו הם סרסורים להשיג בעדן מקום שרות, ומקצתם מתחפשים לבעלי טובות, והנערות הולכות עמהם לתומן, מבלי דעת את הרשת אשר פרשות לרגלן, והם מוליכים אותן למקום הטינופת, וסוחרים עמהם במכרן אותן לבתי זמה ר"ל, ותחלתה באונס וסופה ברצון, ואחריתה עדי אבד ר"ל, והיא לבוז וקלון לאבותי' ולמשפחתה...


בכרוז מופיעות מספר הצעות מעשיות כיצד למנוע את הסכנה, ובהן בין היתר לייסד "חברת נשים" שתשגיח ותעזור לנערות הבודדות שמגיעות אל הערים הגדולות.

בשולי הכרוז נדפס מכתב הסכמה מאת גדולי אדמו"רי פולין באותם ימים: האדמו"ר רבי פנחס מנחם מפילץ בעל "שפתי צדיק", ה"אמרי אמת" מגור, ה"שם משמואל" מסוכוטשוב, האדמו"ר מאמשינוב, האדמו"ר מראדזין, האדמו"ר מסוקולוב והאדמו"ר מאלכסנדר.

האדמו"רים כותבים בין היתר:

למשמע אוזן מהאסון המבהיל הזה דאבה נפשנו, והננו אנחנו ח"מ מבקשים בבקשה נמרצה ומזהירים מאד אדות הדברים למעלה, שיראה כל רב ומו"צ בעירו להזהיר את העם כפעם בפעם ע"ד התוצאות המרות הקורות בעירות הגדולות לנערות בנות העניים העזובות לנפשן באין מחסה מיד תרבות אנשים חטאים, ולפני ימים אחדים פרסמו אחדים מאתנו קול קורא להזהיר את העם להשמר מלשלוח את בנותיהן לעירות הגדולות כל עוד שלא נתיסד חברת נשים שישגיחו על הנערות האומללות הללו, ולהיות להן למגן ולמחסה בעת צר להן ר"ל... ומאשר הדבר מרעיש את הלב מבקשים אנו מאד מאד את כל איש שהיכולת בידו ושומר נפשו ירחק עצמו כל מה שאפשר ויעשה משמרת למשמרת, ועכ"פ לא ישלחו את צאצאיהם לעירות הגדולות רק בלוית אפוטרופוס מיוחד שישגיח עליהן...

16.3.2026

מה עושים כלֵי נשק בספר תפילה יהודי?

משהו שמתקשר אולי לימי המלחמה הנוכחיים, והכורח ליטול את החרב ולהילחם על חיינו - 

בכתב-יד יפהפה שחקרתי לאחרונה, ואשר יוצג באחת ממכירות 'קדם' הקרובות, מצאתי שני איורים של כלי־נשק. 

זהו כתב־יד בפורמט קטן, כעין סידור־כיס, הכולל תפילות לשחרית ומוסף של שבת ולשבת ראש חודש, ושחרית ומוסף לשלושה רגלים. 

הוא כתוב בכתיבה מזרחית־רהוטה (חצי קולמוס) אופיינית לבגדאד, וגם העיטורים והאיורים הצבעוניים הרבים שמלווים אותו לכל אורכו אופייניים לבגדאד. הוא נכתב ועוטר כפי הנראה בראשית המאה ה-20. 

תיבות הפתיחה בכתב־היד מעוטרות באיורים וקישוטים שונים (ציפורים, דגים, ועוד), אבל באחד הדפים מופיעה תיבת פתיחה עם איור של רובה!

ב"תפילה שלפני התפילה", בקטע "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך...", מופיעה התיבה "לפיכך" בתוך איור של רובה, הכולל גם כיתוב בעברית (בכתיבה בינונית ורהוטה): "מוזר" ובערבית: موزر 

- הכוונה לשמה של חברת הנשק הגרמנית "מאוזר", בו כונו לפעמים הרובים שייצרה. 

כאמור, כתב-היד נכתב בראשית המאה ה-20. יתכן והוא נכתב בימי מלחמת העולם הראשונה, ובאווירת הימים האלה נכנס כלי הנשק אל תוך הסידור...

איור נוסף של כלִי־נשק מופיע שני דפים קודם לכן, בתיבת הפתיחה "אלו" ("אלו דברים שאין להם שיעור...") - זהו איור של גרזן קרב (Tabar), עם כיתוב בערבית-יהודית: "מרופה מג'רובה" (כנראה معروفة مجربة, שפירושו: בדוק, מנוסה).

אגב, ניתן לראות שהכותב מעתיק את התפילה לרוב באופן פונטי, כלומר איך שנשמעת התפילה בהגייה, מבלי להקפיד על הכתיב התקני. למשל כאן:

"לפיכך אנאחנו חייאבים להודות לך ולשביחך ולפארך ולרוממך וליתן שיר שיבח והודאה לשמכ'ה הגדול וחייבים אנאחנו לומר לפ'ניכ'ה שירה בכ'ול יום תמיד אשרינו מה טוב חלקינו מה נעים גורלינו"

הלכתי בינתיים לקרוא את הערך בוויקיפדיה על חברת הרובים והאקדחים הגרמנית "מאוזר", ומתברר שבשנת 1887, מספר שנים לאחר הקמת החברה, רכש אותה תעשיין נשק יהודי גרמני בשם איזידור לאֶואֶ. 

בשל כך, אחד הרובים של מאוזר זכה לכינוי Judenflinten - "רובה היהודים", ונפוצה עלילה אנטישמית שהיהודים מחבלים בכוונה ברובה הגרמני כדי לתרום להצלחת הצרפתים בקרב!

Gewehr 1888 - "הרובה היהודי"