כתוספת לפוסט שפעם פרסמתי פה (קישור), הנה קטע נוסף, המופיע בראש הספר 'מגד מישרים', פירוש על השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא', מאת ר' משה בלומנפלד, שנדפס בהנובר (גרמניה), בשנת תרי"א (1851).
במליצה נרמזו גם חמשת חומשי התורה, וגם שם המחבר - משה:
במליצה נרמזו גם חמשת חומשי התורה, וגם שם המחבר - משה:
כותב אלי שטרן: "זהו פתגם מעט מוזר, מאחר והוא מעניק חשיבות יותר גדולה להקדמה (נשמה) מאשר לספר עצמו (הגוף). בנוסף, לא ידוע לי מי הוא ממציא הפתגם ומתי והיכן נזכר לראשונה (בספרים שראיתי הוא מובא בשם "קדמונים" "אמרי אינשי", "אמרו המושלים" ועוד), ויש לי תחושה שהוא נולד בעיקר בגלל החרוז (הקדמה – נשמה)."
השבמחקאלי היקר, להבנתי אין כלל מוזרות בפתגם ולבטח לא שיבוש ולא אי רגילות. ההפך הוא הנכון, תרבות היהודית ספוגה ברעיונות רוחניים, קבליים המצויים בתורת הסוד, היא פנימיות התורה. הגוף הוא לבוש גשמי של הנשמה הרוחנית שהיא הסיבה והשורש לו. אין זה אומר כי אחד חשוב יותר מהשני כפי שיד ימין איננה חשובה יותר מיד שמאל. הסופרים הרבים שהדגישו את חשיבות ההקדמה לספר לא התכוונו לטעון כי האחד חשוב יותר מהשני. התכוונו להשתמש באנלוגיה של רצף-גוף נשמה, קרי שמבחינה רוחנית אי אפשר להגיע לנשמה מבלי כניסה דרך הגוף. ומבחינה מעשית הלכתית לא יאה להיכנס לבית דרך החלון ולא דרך שער הבית. או לאולם המרכזי של המלך תמיד נעבר תחילה דרך פרוזדור ואו חדר משני. וגם לתורה הותקן פרוזדור הוא דרך ארץ שנאמר דרך ארץ קדמה לתורה. כפי שהחיים הגשמיים הם פרוזדור לעולם הבא.
בידידות, והערכה למפעלך, אברהם