15.12.2014

יה הצל יונה - פיוט לחנוכה של יהודי בבל - גרסה לא מוכרת

במסורת יהודי בבל נוהגים לשיר בחנוכה את הפיוט "יה הצל יונה מחכה":
‎‎‎‎‎‎
יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה                     וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה
    וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ               בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה:

הוֹדוּ לְגֵאֶה עַל גֵּאִים                    וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
    הִצִּיל אֶת נִין חַשְׁמוֹנָאִים               מִיַּד צָר כִּי בָהֶם הִכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ           בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]
   
וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת                     וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
    בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת                  בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

דִּרְשׁוּ לָאֵל כָּל לְבָבוֹת                  כִּי גָמַל עָלֵינוּ טוֹבוֹת
    שִׂמְחוּ בָנִים עִם הָאָבוֹת               בְּדָת מִנִּי יָם אֲרֻכָּה:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

הָאֵל יָמֵינוּ יְחַדֵּשׁ                        וְצָר לַהֲרִיגָה יְקַדֵּשׁ
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ                     וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ:

   [וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה]

את הלחן לפיוט זה, בביצועים רבים, ניתן למצוא באתר 'הזמנה לפיוט'. שם גם מובא מאמר יפה שכתב על פיוט זה המשורר בלפור חקק, הפותח את מאמרו כך:
את הפיוט "יה הצל יונה מחכה" אני זוכר בקולו של אבא זכרונו לברכה, ואליו מתלווים תמיד הזיכרונות על דמעת היונה שהעיקה על  סבא ועל כיסופיו. כשהגיע חג החנוכה בבית הספר "אליאנס לבנים" בירושלים שרו כולם ברחוב "כל ישראל חברים", את הפיוט "מעוז צור ישועתי". אבל לי היה סוד משפחתי: ידעתי שקיים פיוט במשפחה שלי שאף מורה בבית הספר לא מכיר. כשהמורה לאה וינקלר שאלה אותנו, היה ברור לכול שיש לשאלה שלה רק תשובה אחת: "מעוז צור ישועתי". ואז הצבעתי ואמרתי שיש עוד פיוט שאבי שר בבית - "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה". "זה פיוט לשבועות", היא אמרה, "אין פיוט אחר לחנוכה, רק מעוז צור". "אבל אבא שלי שר את הפיוט הזה  לחנוכה", התעקשתי. "זה בעיקר פיוט לשבועות", לא הרפתה. ובכל זאת הייתה גאווה נסתרת בתוכי שיש לי פיוט פרטי, פיוט משפחתי שלא כולם יודעים אותו...
בכל המקורות שבהם נדפס שיר זה, נכתב כי שם מחברו הוא "יהודה", וזאת על פי האקרוסטיכון - האותיות שבראשי השורות, בהן נוהג המחבר בדרך כלל לרמוז את שמו. לא ידועים פרטים נוספים על אותו יהודה.
[מעניין לציין, כי הרב מאזוז, במבוא לסידורו 'איש מצליח', מהדורה רביעית, בני ברק תשס"ו, מייחס שיר זה בפשטות לרבי יהודה הלוי].

והנה, בכתב-יד שהגיע מאזור פרס-איראן (ונכתב כנראה בראשית המאה העשרים) מצאתי גרסה אחרת ולא-מוכרת של הפיוט. לא זו בלבד שרוב בתי השיר שונים לבלי היכר, אלא אף שמו של מחבר הפיוט שנרמז באקרוסטיכון שונה. שמו הוא: 'ישראל', וכפי שנכתב בכותרת שבראש העמוד: "שירה לחנוכה סי'[מן] ישראל". 


יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה        וְדִמְעָתָהּ לָהּ מְבַכָּה
     וְתִשְׂמַח בָּהּ אַתָּה מַלְכָּהּ        בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
יָשִׁירוּ לְךָ עַמְּךָ שִׁירוֹת     וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת
     בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת           בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
שֶׁבַח לְאֵל הַהוֹדָאוֹת      וְאָדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
     הִצַּלְתָּ אֶת הַנְשָׁמוֹת             בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה
רָם גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים     וְנוֹרָא עַל כָּל נוֹרָאִים
     הִצַּלְתָּ נִין חַשְׁמוֹנָאִים         מִיַּד צַר כִּי בָּהֵם הִכָּה
אֵל הִצִּיל אֶת עַמּוֹ         וִישִׁיבֵם אֶל בֵּית הֲדוֹמוֹ
     כִּסֵּא דָּוִד עַל מְקוֹמוֹ            תִּמְשׁוֹךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה

4.12.2014

ראשי תיבות בשטרות - מרוקו

סוגה ספרותית נפוצה בשנים קדמוניות היתה ה'אגרונים', חיבורים שבהם הועתקו נוסחי מכתבים, לאישים שונים ולזמנים שונים, ושימשו ככלי עזר לכותבי המכתבים. בדומה לכך, נוצרו חיבורים שריכזו העתקות של נוסחי שטרות לצרכים שונים (נישואין וגירושין, פסקי דין, הסכמים וחוזים בדיני ממונות, וכו'). כמה מקבצים אלה נדפסו (ראו לדוגמה כאן), אך רבים מהם נותרו בכתבי-יד. קבצים אלה נועדו לשימוש אישי, ועל פי רוב כל אחד מהם שונה מחברו. ברבים מהם הועתקו מסמכים אמיתיים, כדי לשמש כדוגמה. לעתים הושמטו שמות האנשים והמקומות, ולעתים נותרו כפי שהיו.
חכמי מרוקו וצפון אפריקה היו "אלופים" במיוחד בראשי-תיבות ועל כן שטרותיהם רצופים בראשי-תיבות שבהם קוצרו הפורמולות הרגילות שחוזרות שוב ושוב בכל שטר. לשם הדוגמה, רבים מן השטרות (בענייני ממונות) נפתחים כך:
הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך והוה"ג...
= העיד עדים, בקנין שלם מעכשיו, במנא דכשר למקניא ביה, ובשבועה חמורה כראוי, והודה הודאה גמורה...
ר' דוד צבאח (רב במרקש) מביא בסוף ספרו 'מורה צדק' (תוניס תרע"ה), מילון 'ראשי תיבות של שטרות' (אך יש ראשי-תיבות רבים שאינם מופיעים שם).

היו גם ראשי תיבות שהיו נכתבים על השטר מבחוץ, שבו מברכים את המוליך את השטר ליעדו ומקללים את הפותח או הקורא בו בלי רשות.
בכתב-יד עם העתקת שטרות ממרוקו (המאה ה-19/18), שנמצא ב'קדם - בית מכירות', בשולי שנים מן העמודים, מצאתי ראשי תיבות מסוג זה, הנה הם ופענוחם:
הלב"י חמ"ה אשו"ש ואל"ש פציחות"ם
אמג"ר ופג"י נח"ש וצמ"י קרוב"ץ

הלב"י חומ"ה אשו"ש ואל"ש
יבמ"י וצמ"י פציחות"ם
ופג"י נח"ש קרוב"ץ

פענוח ראשי התיבות:
הלב"י = המוליכו לידו ברוך יהיה
ח[ו]מ"ה = חוץ מן הכבוד הי"ג [=ה' יצב גבולותיה]
אשו"ש ואל"ש = אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום
יבמ"י וצמ"י = ישא ברכה מאת יי' וצדקה מאלהי ישעו
פציחות"ם = פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט
אמג"ר = ארור מסיג גבול רעהו
ופג"י נח"ש = ופורץ גדר ישכנו נח"ש [=נידוי חרם שמתא]
קרוב"ץ = קול רנה וישועה באהלי צדיקים


עוד על ראשי תיבות - ראו מה שכתבתי כאן.

2.12.2014

עיטורים בכתב-יד ממרוקו

מה כתוב כאן?

ובכן,
בכתב-יד של פיוטים ובקשות ממרוקו (המאה ה-18/19 בערך), שנמצא כעת ב"קדם - בית מכירות", עיטר הסופר את הכותרות "בקשה" או "פיוט", כפי שניתן לראות כאן:

בתמונה שבה פתחתי נכתבה המילה "בקשה" בכתיבה מסולסלת, המזכירה את העיטורים בראשי הכתובות ממרוקו, עליהם כתבתי כאן.


1.12.2014

"בן אדמה" - מליצה נאה בכריכת ספר

בדפי כריכה של ספר עתיק מצאתי מליצה יפה (שאיני יודע מקורה), בכתיבה אשכנזית מסולסלת. המליצה נכתבה שם בשתי גרסאות (האחת מנוקדת בחלקה):
בן אדמה! מדוע נבלת בהתנשאך על יושבי חלד זולתך? ואת כל השלכת, אחר גיוך, ואת מוסר הוריך נטוש תטוש, הכי מופלא ממך שקדמך היתוש? נא! הבא זאת על לבך לב עקש, כאשר יובא האבן אל חרב ללטוש, הלא אז תשכיל ותוסיף כח, לקיים מאד ומאוד הוי שפל רוח, ואף אם עלי זאת תעש כסל עלי פימה, נא על לבך שימה, שתקות אנוש רמה, הויתך והעידותיך[?], במחשבתך אם ידובקו, המה יתנו עדיהן ויצדקו, ותאמר לשוא גאה גאיתי, ואתי תלין משוגתי, ואולם זאת העצה היועצת, להיות בפני כל אדם כאסקופת הבית הנדרסת, אשר אם הבית כלו נהרסת, האסקופה לעולם עומדת.
בן אדמה! מדוע נבלת בהתנשאך על בני אדם זולתך? ותשלך את כל, אחרי גיוך, ואת מוסר הוריך נטוש תטוש, הכי נפלא ממך שקדמך היתוש? נא! העלה זאת על לבך לב נפתל ועקש, כאשר יובא האבן על החרב ללטוש, הלא אז תשכיל ותוסיף כח, לקיים מאד ומאוד הוי שפל רוח, ואף אם עלי זאת תעשה כסל עלי פימה, נא על לבך שימה, שתקות אנוש רמה סוף דבר, ראשיתך ואחריתך, יתן עדות שפלותך.