וחותם יד כל אדם בו (8)

בשער ספר "קול שמחה" מאת רבי שמחה כ"ץ רפפורט (נפטר בשנת שצ"ה), שנדפס בפרוסטיץ בשנת שס"ב (1602), בטופס ספריית JTS שנסרק באתר HebrewBooks, מצאתי את הרישום הבא:

חנני אלקים בזה הספר, האל אשר לו ראוי לית[ן] שב[ח] בכל ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר

מתחת לרישום זה, רישום דומה (בכתב מרובע):
חנני אלקים בזה הספר, האל הנותן ערב וצפר, זאב וואלף קראטשינר

וחותם יד כל אדם בו (7)

רישום בעלות בכתיבה מזרחית ("חצי קולמוס"), על ספר רבינו בחיי, מהדורת [ספרד או פורטוגל] רנ"ב (1492), בטופס הספריה הלאומית (בפרשת תולדות):

זה חלקי מכול עמלי כי חנני אלוהים ויתן לי גם את זה הצעיר דוד גאלדיטי

גאלדיטי (או ג'לדטי) הוא שם משפחה מאזור בולגריה.

האדמו"ר הריי"ץ בוורשה - קיץ 1931

להלן קטע מעיתון "ראדיא", עיתון יידי שיצא לאור בורשה, מיום 26 ליוני 1931, המסקר את ביקורו של האדמו"ר הריי"ץ מחב"ד בוורשה באותם ימים:

ר' דוד דייטש בעל "אוהל דוד" - תהליך הדפסת חידושיו / יחסו ל"מילה המודפסת"

"...כל מי שרוצה שיתפשטו דבריו בעולם בין יהיה ראוי והגון ובין שלא יהיה ראוי לכך, מ"מ [מכל מקום] קובעם בדפוס ועשה אותם כיון, ויש שיעשנו רק לעטרה וקרדום, יש אשר ידפיס בילדותו ומתחרט בזקנותו, ומה יעשה אחר שכבר נתפשט ע"י הדפוס, וע"כ [ועל כרחו] צריך לאחזוקי דבריו הראשונים מפני הבושה, והלא הרי"ף ציוה למחוק כמה דברים מספרו אחר שחזר בהם, אמנם ספר הנדפס א"א לחזור ולתקנו כידוע" (שו"ת חתם סופר, חלק ו, תשובה סא).

יחסו של ה"חתם סופר" אל הדפוס בכלל ולהדפסת ספרים בפרט היה מורכב ומעניין. נראה כי על אף שחי למעלה משלוש מאות שנה לאחר המצאת הדפוס לא ראה עדיין את הדפוס כעובדה מוגמרת ובכמה מקומות בחיבוריו האריך לעסוק בעניין החיוב והשלילה שבדבר. נוהגים לומר כי יחסו אל הדפוס היה שלילי, אך למעשה דעתו הייתה מורכבת יותר ויום אחד אולי אאריך בעניין.
בכל מקרה, בדבריו שציטטתי לעיל מוזכרת אחת הבעיות בהדפסת ספרים: לאחר שהספר נדפס כבר אי אפשר לתקנו במידה ונפלה בו טעות. הטעות שוכפלה והופצה במאות עותקים וקשה כבר להחזיר את הגלגל אחורה. ובמילותיו של החתם סופר: "ספר הנדפס אי אפשר לחזור ולתקנו כידוע".
ניגוד מעניין לזה הוא תופעת יחסו של רבי דוד דייטש, בן דורו וחברו של החתם סופר, אל המילה המודפסת, שהיה יחס הפוך בדיוק: למרות שחידושיו עלו מזבח הדפוס ונפוצו בסביבתו, לא ראה בכך סוף פסוק, והמשיך להגיה שוב ושוב את חידושיו המודפסים, על גבי גליונות הדפוס.
לפני שאפרט על תופעה זו אקדים ואסקור בקצרה את תהליך הדפסת חידושיו, שהיה אף הוא מעניין מאד.
רבי דוד דייטש (תקט"ז-תקצ"ה) תלמידו המובהק של ה"נודע ביהודה" ואב"ד "עיר חדש" (Nové Mesto, סלובקיה), היה רב מפורסם בדורו ומעיין נובע של חידושי תורה. תורתו של רבי דוד דייטש החלה להתפרסם תחילה בספרי ידידיו וחבריו, מגדולי חכמי דורו, ולא כחיבור נפרד משלו. רבי דוד היה כנראה היוזם לשילוב חידושיו בספרים אלה, על אף שהמחברים הנ"ל התהדרו והתכבדו מאד בדבר. יש לשער כי הסיבה לכך הייתה בעיקר כלכלית, מאחר ולא היה בידו את הכסף הדרוש להדפסה עצמאית.
וכך נדפסו חידושיו בספר 'עולת חודש' חלק ב' לרבי אלעזר פלקלש (פראג תקמ"ז); בספר 'ציון לנפש חיה' - צל"ח [לבעל ה"נודע ביהודה"], על מסכת ביצה, שהדפיס בן המחבר רבי ישראל לנדא (פראג תקנ"ט); בספר 'אור חדש' לרבי אלעזר קאליר אב"ד רעכניץ (וינה תקנ"ט), ובספרים נוספים.
יש לציין רבי ישראל לנדא ורבי אלעזר קאליר כותבים מפורשות שהם מצרפים קטעים מחידושי רבי דוד בעקבות בקשתו.

בדומה לכך, בשנת תקע"ו נספחו שני דפים עם חידושיו בסוף הספר "חלק ראשון משאלות ותשובת הגאונים בתראי" שנדפס בפראג.

ספר זה הנו קובץ תשובות בהלכה מבעל תוספות יום טוב, הב"ח, הט"ז ורבי העשיל מקראקא, שערך רבי אריה ליב בעל 'שאגת אריה'. קובץ זה נדפס כבר קודם לכן בטורקא תקכ"ד. מהדורת פראג היתה אפוא המהדורה השניה. בה נוספו כאמור הדפים עם חידושיו של רבי דוד דייטש, והדבר אף צויין לשבח בשער הספר: "ועתה נדפס פעם שנית... וזבד טוב זבדתי חיבור לטהרה חדושי תורה אשר לקחתי מיד כבוד הרב המאה"ג המפורסם מוהר"ר דוד דייטש...". רבי דוד דייטש עצמו כתב הסכמה למהדורה זו ובה כותב כי בכוונתו לקנות עשרה טפסים מספר זה.
בראש העמודים הנספחים עם חידושיו באה הכותרת "בשם הרב המאה"ג מהור"ר דוד דייטש נר"ו".

כשנתיים לאחר מכן, נדפסו עוד קטעים מחידושיו בקונטרס בן ששה דפים (יב עמודים). הפעם לא היה זה כנספח לספר, אך עושה רושם שלכך היה מיועד.
הקונטרס נדפס ללא שער, ובראשי העמודים נדפסה כותרת דומה לכותרת הנ"ל: "בשם הרב מוהר"ר דוד דייטש נר"ו".
על אף שכאמור עושה רושם שגם קונטרס זה היה אמור להיספח לחיבור אחר (בדומה לדפים שסופחו לשו"ת גאונים בתראי), מופיע בסיום הקונטרס קולופון בלועזית, שבו נכתב בסוגריים השם "Ohel David" (אהל דוד), שישמש אותו בהמשך כשם ספרו. מקולופון זה אנו למדים גם את המקום והשנה שבהם נדפס - וינה, 1819 (תקע"ט-תק"פ). מסיבה זו, אני בספק אם אכן הקונטרס יועד להיספח לספר אחר. (עותק סרוק של קונטרס זה - כאן).

עמוד ראשון של הקונטרס משנת 1819

הקולופון בסוף הקונטרס

בהמשך, כשנה לאחר מכן, הדפיס רבי דוד קונטרס המשך לקונטרס הקודם. בראשו מופיע כבר שער קטן עם השם "אהל דוד", ורבי דוד כותב שמדובר בקונטרס המשך לקונטרס הקודם: "ספר אהל דוד - אשר חברתי אני הקטן דוד בהרב מהור"ר מנדל דייטש זלל"ה והוא מה שנשמט ממה שהעלתי אשתקד על מזבח הדפוס ונוסף איזה חדושים על סוכה וחגיגה".
לאחר מכן, בפתח הדברים חוזר וכותב: "והנה אשתקד זכני ה' להעלות על מזבח הדפוס איזה עלין... ועתה באתי למלאות על איזה דברים...".
[בקונטרס לא מופיע פרט שנה, אך רבי דוד כותב שהדפיס את הקונטרס הקודם "אשתקד", ולכן כתבתי שנדפס כשנה קודם לכן, וכנראה שגם קונטרס זה נדפס בוינה].

קונטרס ההמשך - תקפ"א בערך

מספור העמודים בקונטרס זה (יג-כו) ממשיך את המספור של הקונטרס הקודם, והוא מכיל בסך הכל 14 דף. (עותק סרוק של קונטרס זה - כאן).
בשנת תקפ"ב הדפיס רבי דוד בוינה קטעים נוספים מחידושיו. לקונטרס זה המכיל 27 דף, יש כבר צורת ספר, עם דף שער ו"הקדמה", אלא שגם כאן לא מדובר בחיבור שלם, רק בחלק מחידושיו על מסכת יבמות ועל כמה סוגיות ממסכתות אחרות, וכפי שכותב בהקדמתו: "...עלתה על לבי להוסיף... עוד להעלות ולהוציא לבית הדפוס, הגם שאין ידי משגת ואין לכסף מוצא להביא לדפוס כל חדושים אשר חדשתי בע"ה על מסכת יבמות, כבר מילתא אמורה א'[חד] המרבה וא'[חד] הממעיט...".
דרך אגב, מעניין לראות איך הקדמתו הופכת מהר מאד לפלפול תלמודי שאין לו שום קשר ל"הקדמה", ובו כבר מגיה או מוסיף על דברים שכתב בחיבורו הקודם. (עותק סרוק ממהדורת תקפ"ב - כאן).

בשנת תקפ"ה הדפיס רבי דוד קונטרס נוסף, בן יב דף, המכיל את חידושיו על מסכת יבמות שלא הופיעו בחלק הקודם. (עותק סרוק ממהדורת תקפ"ה - כאן). זה היה הקונטרס האחרון שהדפיס בחייו.

לאחר פטירתו נדפסו עוד מחידושיו במהדורה שהוציא בנו, רבי יחזקאל, בפרשבורג תקצ"ה, ומאוחר יותר ע"י נכדו באונגוואר תרכ"ז.

מסתבר שהסיבה לכך שהדפיס את חידושיו טיפין טיפין, היתה בעיקר כלכלית, וכפי שעולה גם מהקדמתו לאהל דוד תקפ"ב, ומסיבה זו הדפיס מעט מחידושיו בכל עת שהדבר התאפשר לו.

זמן קצר לאחר פטירתו הוציא בנו את חידושיו על מסכת שבועות מתוך כתב-ידו, וכן את חידושיו על מסכת יבמות שחלקם נדפסו בקונטרסים הקודמים. הפעם בצורה מסודרת יותר, על פי סדר הדפים במסכת.

כעת נחזור אל התופעה המעניינת שאותה הזכרתי בפתח הדברים. ככל הידוע לי, תופעה זו ייחודית לרבי דוד דייטש: גם לאחר שכבר נדפסו קונטרסיו הנזכרים, לא ראה זאת רבי דוד כ"סוף פסוק", אלא המשיך כל הזמן להגיה, לשפר, לתקן ולהוסיף על הנדפס. 

דוגמאות חיות וזמינות לכך הם הטפסים הסרוקים של חיבוריו שנמצאים ברשת, בעיקר באתר HebrewBooks (בקישורים שהבאתי לעיל). בשולי העמודים בעותקים אלה קיימות הגהות ארוכות, רובן בכתב מרובע. הגהות אלה הנן הוספות, שינויים או תיקונים, שהוסיף רבי דוד על הנוסח הנדפס, והן נכתבו בפועל על ידו או על ידי בנו רבי יחזקאל שעזר לו בכך.

בדרך כלל ההגהות הן בכתב-יד מרובע, כהוספה על הדפוס, אך ישנן גם הגהות בכתב-רהוט.

רבי דוד נהג לחלק את חיבוריו בחינם לתלמידי חכמים, וכל עותק שיצא מתחת ידו עבר הגהה כזו. מסיבה זו נוסח ההגהות משתנה מעותק לעותק, למרות שהתוכן דומה, אך לעתים הוא מרחיב ולעתים מקצר.

להלן מספר דוגמאות מהעותקים שבאתר HebrewBooks:

אהל דוד תקפ"א - בהגהה מביא רבי דוד תירוץ בשם חתנו רבי מאיר א"ש [אייזנשטט]

מהדורת תקפ"ב, ההגהה בכתב הרהוט היא בכתב-ידו של רבי דוד (אולי גם זו התחתונה)

בקונטרס משנת תקפ"ה, בעותק ספריית "הרווארד קולג'" שמצאתי ב"Google Books", ישנן מספר הגהות בשולי הדפים, הנה שתים מהן:

בדף הריק שבסוף הספר נוספה הגהה ארוכה.

נציין כי רוב ההגהות המופיעות בטופס זה נדפסו בשינויי לשון קלים במאסף התורני 'קובץ על יד', בני ברק תש"ן, וכנראה שמקורן מטופס מוגה אחר.

לעומת העותק שב-Google Books, בעותק שנמצא ב-HebrewBooks אין הגהות בשולי העמודים, אך ישנה הגהה ארוכה בכתיבה רהוטה, כפי הנראה לא בכתב-ידו של רבי דוד.

בשנת תש"ע יצאה בבני ברק מהדורה חדשה של ספר 'אהל דוד' על סדר מסכתות סדר מועד, בהוצאת מכון 'שם עולם', ובעריכת הרב שבתי שמואל ווייס. 

במהדורה זו שולבו ההוספות שהוסיף רבי דוד בעותקים הרבים שהגיעו לידם, ובמבוא המקיף שם (שממנו למדתי חלק ממה שכתבתי לעיל) כותב העורך:

"כמעט כל הטפסים ששרדו מן הספרים הללו מצויים הגהות, תיקונים והוספות... מיעוטם מלאים על כל גדותיהם בהגהות, ובאחרים הגהות מעטות בלבד, וכל עותק שונה מעט מחביריו... שמעתי מפי הגאון רבי יוסף נפתלי שטרן זצ"ל שרבינו היה מבקר בהיכלי התורה ומפלפל עם תלמידי החכמים, ולפי רוב ידיעותיהם היה מעדיף לתת להם עותק מוגה בלבד, או עם הוספות רבות... זכינו והיה למראה עינינו למעלה מחמישים עותקים מוגהים של הספר...".

--
דרך אגב, כפי שניתן לראות בתמונה לעיל, וכך גם בעמוד השער (ראה בתמונה הבאה), העותק שנסרק ב-Google Books היה שייך להגאון רבי שלמה זלמן אולמאן אב"ד מאקווא (מאקו, הונגריה) בעל "יריעות שלמה". רישומי הבעלות הם מבנו רבי ישראל.

"זה הספר שייך להרב הגאון הגדול מופת הדור מה"ו שלמה זלמן אולמאן אב"ד דק"ק מאקא"; באתי להעיד עדות אמת, שזה שייך להגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אולמאן שי'".

ספר שמלאכת הדפסתו נשלמה בערב חנוכה (ליוורנו תי"ז)

בר"ח כסליו תט"ו (1654) החלה בליוורנו הדפסת החלק השני לספר 'ילקוט שמעוני' על נביאים וכתובים, בדפוס יבי"ג = ידידיה בן יצחק גבאי (בעל 'כף נחת').
למהדורה זו צורף פירוש בשם "ברית אברהם" מאת רבי אברהם גדליה (מחכמי ירושלים וחברון). כשנתיים לאחר מכן הסתיימה מלאכת סידור הספר בדיוק ביום כ"ד כסליו תי"ז (1656) - ערב חנוכה (כלומר, היום לפני 357 שנים). לציון העובדה הזו סידרו המדפיסים את שורות הטקסט האחרונות של פירוש "ברית אברהם" בצורת מנורה, הנה:

בצדי ה"מנורה" נכתב הקולופון: 

ותשלם כל המלאכה, בשעת ברכה, יום ראשון כ"ד לחדש כסליו, שנת מזמור שיר חנכת הבית [=תי"ז] לדוד.

באורח פלא, בדיוק היום נטלתי לידי עותק של ספר זה במשרדי 'קדם - בית מכירות' וכך נזכרתי בקיומו (שהרי כתבתי עליו כבר בעבר - כאן).

שער ספר הילקוט - העותק שבמשרדי 'קדם'
(בפינה הימנית-עליונה: חתימת רבי יונה באנדי מפראג - תלמיד ה"נודע ביהודה")

מעניין שכמו החלק השני, גם הדפסתו של החלק הראשון של הספר בשנת ת"י (1650), החלה בראש חודש כסליו. ואגב, היה זה הספר הראשון שנדפס בדפוסו של גבאי בליוורנו.

'אז ירננו כל עצי היער' ומליצות אחרות בגנות מחברי ספרים

מחברי ספרים, מדפיסים ומו"לים, בעלי רגישות סביבתית, חסים בימינו על כריתת העצים המסיבית המשמשת לתעשיית הנייר ולכן משתדלים להשתמש בנייר ממוחזר. אך כבר שנים רבות לפני המודעות הסביבתית בת זמננו, היתה שגורה מליצה בפי העם על הפסוק "אז ירננו כל עצי היער" (תהלים צו, יב). יבוא יום, נהגו לומר, בו "ירננו עצי היער" - כאשר יפסיקו לכרות אותם לשם ייצור נייר.

ומדוע יפסיקו לכרות עצים לעתיד לבוא?
מפני שכל רבבות הספרים שבהם נכתבו שטויות על גבי שטויות, דברי הבל ורעות רוח, ישמשו כמקור בלתי נדלה של חומרי בעירה ולא יזדקקו יותר לעצים. או אז, "ירננו כל עצי היער".

כך למשל מסופר על הגאון הנודע ר' אייזיל חריף, שבשמו נהגו לתלות חידודים רבים (יהודה לייב לוין, 'רבי אייזיל חריף', ירושלים תשל"א, עמ' 141):

בכל עת שרצו לזלזל במחבר ספר נהגו להשתמש במליצה הנזכרת, ודי היה למלעיג להפטיר בקצרה: "אז ירננו כל עצי היער", וכבר יודעים היו כל הסובבים את כוונתו.

כך לדוגמה כותב ר' דוד זאלר בהקדמה לספרו 'כנסת דוד' (ירושלים תר"ס):

בכל דור ודור, מי שיוציא ספר לאור, בטרם שיפתחו החיבור, ואינם יודעים מהות הספר, פיהם עליהם יתגבר, והאתון מתחיל לדבר, מי הוא זה המחבר? ואחרי שהמה פותחים רק השער, אומרים שהוא עם הארץ ובור, וכל דבריו נגנב מספר אחר, ומה שהוא מחדש הכל הבל ושטות אין להם שחר... מדוע השחית הוא הנייר, והאותיות אשר כל אות מאל"ף-בי"ת קדוש וטהור, הלא אין ראוי עתה הנייר, אך להשליך תחת הסיר, ואומרים אז ירננו כל עצי היער, מה בא הלזה לנו לבאר? הלא די לנו ספרים אין לשער, אין זה כי אם הוא רוצה ליטול שם שהוא מחבר...

השורה שהדגשתי בדבריו, אינה מובנת כיום למי שאינו מכיר את המליצה, אך בזמנו של המחבר היתה כנראה ידועה לכל.

כפי שכותב ר' דוד זאלר, מאז ומתמיד סבלו מחברי ספרים מזלזול. נגד תופעה זו יצא באופן מיוחד הגאון רבי יוסף תאומים בעל "פרי מגדים" (תפ"ז-תקנ"ב), שמתמרמר במקומות רבים בחיבוריו על אנשים שמזלזלים במחברי ספרים ומעודד מאד את מה שהוא מכנה "מדפיסי הזמן":

"מלמדי הזמן המה מקרי דרדקי בכל אתר ואתר, שלמא יסגא לכון. תזכו להרביץ תורה בישראל... ועשות ספרים ולהדפיסם כל אחד כפי יכולתו, ואל תחושו להמלעיגים על עשות ספרים חדשים... והנה אשרי מי שנתגדל בכפר ועיר קטנה ומפרנס עצמו במעשה ידיו, ולומד ומרביץ תורה, ומדפיס ספריו, אשריו, גם שלא לבייש מחבר קטן בוגין אחד, מנחה, ונפש כי תקריב, הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" (הקדמה ב' לספרו 'אם לבינה').

"...ואומר יישר כח למדפיסי הזמן, ויש להם שכר טוב בעמלם... ומה להם למלעיגים על מחברי הזמן, החדש ישן יהיה בעזה"י..." ('נטריקן', קו יז).

באחד המקומות בדבריו אנו קוראים על אמירות נוספות שכוונו נגד מחברי הספרים, למשל שהיו נוהגים לומר כי אותיות "מדפיס" הם אותיות "מפסיד", ועל כך עונה ה"פרי מגדים":

"ועתה בנים בוני ישראל שמעו לי, כי כפי דעתי 'כל המדפיס אינו מפסיד', לא כיש אומרים 'כל המדפיס מפסיד' (אתוון באתוון) [=אות באות], וכשרואין תלמיד חכם עני רוצה להדפיס... אומרים עליו 'קרדום לחתוך', 'ענקתמו גאווה', 'לא יוכל אדם לומר פשט כי יאמרו כבר נדפס', 'מתיר אסורים' או 'מחמיר ביותר', ואלה דברים עושים להבדילו ולהפרידו מדפוס..." (הקדמה א' לספרו 'אם לבינה').

בהקדמה לחיבורו המפורסם 'פרי מגדים' מזכיר רבי יוסף תאומים ספר בשם 'עת רצון' שמצטט את דברי המלעיגים. הכוונה לספר עת רצון מאת רבי בנימין זאב וולף ב"ר יעקב בן ציון הלוי משעברשין, שנדפס בזולקווה תקל"ז, ושם בהקדמה השלישית כותב: 

"...הגם שכבר חברו הקדמונים המפורסמים ספרי מוסר, אשר חיבור שלי הזה נחשב כקליפת השום נגד ערך ספרים הקדושים, אך אמר החכם שלמה המלך עליו השלום עשות ספרים הרבה אין קץ, ואשר שמעתי מהרבה בני אדם הנותנים טעם לפגם על מחברי ספרי קודש, אך לא שמתי לבי לדבריהם כי ראיתי שרק מחמת רוע לבם ויצרם הרע אשר התגבר עליהם הם מלעיגים על המחברים ומצא יצרם הרע ליתן טענה תמיד, אם על חיבור איסור והיתר - הם אומרים: די לנו בחומרת ראשונ[ו]ת והבו דלא להוסיף עליהם, ועוד אומרים על המחברים 'וחלופיהן בגולם' כי אסר את ההיתר והתיר את האסור, ועל חיבור גמרא ותוספת [גפ"ת] אומרים על המחבר שלא הבין את דברי המקשן ותרצן ולא ידע סוגיא דשמעתתא, ואם יהיה החיבור על הקבלה אומרים שהמחבר קיצץ בנטיעות, ועל חיבור מיוסד על מוסר ותוכחה אומרים הלא יש הרבה ספרי מוסר המונחים בקרן זויות [!] ואין רואה אותם, ואומרים למחבר בוא וראי [!] אצלי ספרי מוסר אשר עלה עליהם אבק ועפר כזיקא דבתר מטרא, ובודאי על אלו אמר שלמה המלך עליו השלום אל תען כסיל כאולתו...".

[למקורות נוספים בנושא זה בחיבורי ה"פרי מגדים", ראו: הרב יהודה יודל דנצינגר, 'מעלת הדפסת חידושי תורה במשנת הגה"ק הפרי מגדים זצוק"ל', קובץ זרע יעקב (סקווירא), כה, עמ' יג ואילך].

והנה מקור שדורש את הפסוק 'אז ירננו' דווקא לשבח הדפסת ספרים ולא לגנאי:

הכותב הוא, הרב צפניה הלוי בספרו צדה לדרך שנדפס בירושלים תש"ז. את הדברים מביא בשם רבי יעקב יצחקי, הרב הראשי של מדינת דגסטאן.

נמשיך מכאן למליצה נוספת בגנות ההדפסה: "סימן לעבירה - הדרוקן".

מקורו של משפט זה בתלמוד (שבת לג, א; יבמות ס, ב), וכך פירושו:

הדרוקן - הוא שמה של מחלת מעיים. חכמי התלמוד אמרו שהופעת המחלה היא סימן שהחולה עבר עבירה (אם כי אינו סימן מובהק, כי הדרוקן מופיע גם מסיבות אחרות, ראו שבת שם).

במשפט זה נעשה כאמור שימוש בגנות הדפסת ספרים באשר היא, וזאת באמצעות דמיון המילה "הדרוקן" למילה "דרוק" = דפוס בשפת היידיש, וברבים: דרוקן = דפוסים. ועל כן המליצו:
סימן לעבירה - הַדְרוּקְן. דהיינו, להדפיס ספרים הוא סימן לעבירה.

במליצה זו נתקלתי לראשונה במהדורה השניה של ספר 'זרע קודש' לרבי נפתלי מרופשיץ.
הספר 'זרע קודש', חידושים על התורה והמועדים מאת האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ (תק"כ-תקפ"ז), נדפס לראשונה בלבוב בשנת תרכ"ח, זמן רב לאחר פטירתו. הסיבה שהספר לא יצא עד אז היתה התנגדות המחבר כי ידפיסו מתורתו. המדפיסים, ר' אשר שטראס ור' אורי זאב סאלאט, שקנו את כתב היד של החיבור, קבלו את ברכת האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז להדפסת הספר, על אף שהתנגדות המחבר להדפסת ספרו היתה ידועה, וכפי שכתב בהסכמתו:

"...והנה אם כי בימי קדם לא צויתי להדפיס חידושי תורתו של אדמו"ר הקדוש הנ"ל כי ידעתי שגם המחבר הקדוש בחיים חיותו לא הסכים שידפסו חי'[דושי] תורתו, אולם לאח"ז [לאחר זה] עלה בלבי שיפה עשו המדפיסים הנ"ל שהוציאו לאור כתבי קודש האלו, כי ידוע שגם הרב מהרח"ו [רבי חיים ויטאל] מנע מלהוציא לאור חידושיו ומה שקיבל מרבו האר"י זלה"ה ולא הניח לתלמידיו לכותבם ואעפ"כ [ואף על פי כן] עשו צדיקי הדור כמה תחבולות והתפעלות להעתיקם ולכותבם ולהוציאם לאורה והארץ האירה מכבודו...".

רבי חיים מצאנז אף נתן לספר את שמו 'זרע קודש', כפי שכותב "המלבה"ד" [המביא לבית הדפוס] בדף שאחרי השער.

הספר הובא לדפוס בפעם השניה בפשמישל ע"י ר' אברהם ב"ר גדליה ארים [החותם גם בראשי התיבות: אב"ג = אברהם בן גדליה]. במפעל הביבליוגרפיה נרשם שמהדורתו נדפסה בשנת תרס"ו, אך לפניי היה עותק מהדפסה קודמת יותר, משנת תרס"ד (ראו כאן).

זרע קודש, פשמישל תרס"ד

בסוף הספר, לאחר "לוח הטעות", נוסף קטע מאת המו"ל, שבו מספר על השתלשלות העניינים בהדפסת המהדורה הראשונה, וכן מגלה את נימוקיו של המחבר בהתנגדותו להדפסת ספרו. 
הנימוק הראשון הוא: "סימן לעבירה הדרוקן". הנימוק השני היותו של המחבר נכדו של "הרבי ר' העשיל" הידוע:

הספר הקדוש זרע קודש אשר מחברו היה איש נורא וקדוש למאוד... וכבר יצא לאור בשנת תרכ"ח, אולם יען אשר המדפיסים הראשונים עשו במחשך מעשיהם, לא יצא מתוקן מתחת ידיהם, וגופא דעובדא הכי הוה [גוף המעשה כך היה], הצדיקים הקדושים בני המחבר הקדוש ז"ל לא נתנו לקבעו בדפוס, מפני ב' טעמים. הטעם האחד הוא מפורסם לכל, יען כי מרגלא היה בפומיה [רגיל היה בפיו] דהמחבר הקדוש ז"ל לומר סימן לעבירה הדרוק"ן (בהשתנות החולם למלאפום), והטעם הב' גילה לי הה"צ [הרב הצדיק] המפורסם בו"ק חו"פ [בוצינא קדישא חסידא ופרישא] האבד"ק ראזוואדאב שליט"א [רבי הירש הורוויץ], נין ונכד להרב הקדוש המחבר ז"ל, יען שהיה נין ונכד להגאון הקדוש רבי ר' העשיל ז"ל, וכבר מפורסם להעולם את אשר נעשה עמו ע"י הקפדת הגאון רבינו מהרש"א ז"ל... ומפני ב' טעמים הנ"ל לא נגה אור הדפוס עליו, אולם בניו הקדושים ז"ל ותלמידיו, חשק לבם להנות מאורו ועשו להם כל אחד העתקות מכי"ק ומודעת זאת כי בהעתקות מורגל ליפול טעותים, ומה גם בהעתקה המועתקת מהעתקה, עד כי חדל לספור הטעותים והחסרים שנפלו בההעתקות, וכאשר נתפרסם הסהפ"ק [הספר הקדוש] הזה על פני תבל [כלומר, בכתבי-יד] רבים קמו להפציר להמדפיסים להדפיס אותו, ונעתרו לדבריהם, וקנו איזה העתקה אשר נער יכתבו, והדפיסו מהעתקה זו אשר הי'[ה]  מלאה שיבושים וחסרים לאלפים ולרבבות, ונראים הדברים אשר יען כי היו יראים פן ירגישו בני המחבר הקדוש בהתוודע להם אשר הם עושים נגד רצונם ויפריעו אותם ממעשיהם על כן לא לקחו להם בעל מגיה להגיה אותו מהטעותים שנפלו בהעתקה ובבית הדפוס, או שהבעל מגיה לא היה בקיא בשותא דרבנן, כי הספר הזה עמוק עמוק הוא...

הסיפור עם המהרש"א שאליו מתכוין הכותב, הוא כנראה הסיפור ששמע החיד"א מרבי הירש מבאלחוב ותיעד בספר מסעותיו 'מעגל טוב':

סיפר לי הרב הירש מבאלחוב ששמע מפי מגידי אמת... ועוד סיפר כי ה' העשל היה לומד בהלכה וראה דברי מהרש"א וכעס וזרק הספר לארץ והיה מצטער איך אומרים על מהרש"א גדולות ואיך טעה ונזדמן שם בחור אחד ונכנס עמו בדברים עד שהיה אומר לו דברי מהרש"א וענה אותו הבחור אפשר שכוונת מהרש"א כך היא, ונתבהל הרב שראה שכיון מהרש"א לאמת, ונשבע שלא לחבר ספר מאחר שאפילו הוא לא כיון בדברי מהרש"א וזלזל בו וכך יעשו לחיבורו...

עדיין לא ברור לי מדוע קרא לזה רבי אברהם ארים "הקפדת הגאון רבינו מהרש"א". ובכל מקרה, מדבריו נראה כי רבי נפתלי מרופשיץ, סבר כי יש בדבר מעין צוואה שהותיר רבי העשיל לכל צאצאיו שלא להדפיס ספרים.

עוד עולה מדבריו כי בני המחבר סירבו להדפיס את ספר אביהם. ובעניין זה מצאתי בשם האדמו"ר רבי אברהם יצחק קאהן מייסד חסידות "תולדות אהרן" שאמר:

הרה"ק ר' אליעזר דזיקועבר זי"ע [רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ] לא נתן להדפיס את הספר זרע קודש, כי אמר דעם טאטענס ספר איז מיין הארץ, או א הארץ קען מען נישט דריקען..." [תרגום מיידיש: ספרו של אבי הוא לבי, ולב לא ניתן להדפיס]. (דברי אמונה - ליקוטים, ירושלים תש"ס, דף יג, ב)

ומעניין לציין, כי במהדורה חדשה של הספר שנדפסה ע"י הרב יהודה צבי הורוויץ מצאצאי המחבר, בירושלים תשי"ד, מתנצל המו"ל על כך שהעיז להוציא את הספר, ומספר כי עשה זאת רק בעקבות חלום שחלם:

כעת נחזור למליצה: "סימן לעבירה הדרוקן".

בספרו 'טעם זקנים' מאת רבי אשר זאב ורנר, רבה של טבריה, מובאת מליצה זו בשם רבי אברהם מקליסק, אך כנראה שהיתה נפוצה וידועה והשתמשו בה גם אחרים.

לסיום, הנה הקדמה שבה מופיע לצד "סימן לעבירה הדרוקן" גם המליצה שבה פתחנו: "אז ירננו כל עצי היער" (הקדמה לספר 'פני חמה', מאת רבי משה שולמאן, סלוצק תר"ע):

"...והנה ידעתי אשר בנוהג שבעולם, בזמן הזה, בהגלות נגלות ספר חדש בעולם, יש דורשין לשבח כבוד עצמו, ומתוך שבחו בא לידי גנות של הספר והמחבר... הן הן ליצני הדור המלעיגים ומלגלגים ואומרים: מה ה'אבידה' הזאת לכם, לאבד מעותיכם במחיר ספרים כאלו? ובנין אב לכולם השנאה, ותולדתו קנאה, וחץ שחוט לשונם... כי באמת כעת גבר מאד בזיון התורה בארץ, ובעיני ההמון כל מחבר עברי בעניני תורה - אם לא בספרי רמונים [=רומנים] - כגונב סוסים, וכשולח יד על כיס יחשב, כי מרבים מאד המחברים להדפיס ולהביא, על כן ילעגו להם בשאט נפש, זה יאמר: סימן לעבירה הדרוקן, וזה יאמר: אז ירננו כל עצי יער, כי לעתיד לבוא כשיתגלה האמת ישיקו [יסיקו] בספרים ולא בעצים...".

התנצלות המגיהים - עץ חיים, קוריץ תקמ"ב

ספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל [בעריכתו של רבי מאיר פופרש], נדפס לראשונה בקוריץ תקמ"ב (1782).

בסוף מהדורה זו, באה כנהוג "התנצלות המגיהים", אך נפלה בה טעות מסוימת שלא הצלחתי לבררה:

"בקשתינו שטוחה לפני מעיין בס"ה [בספר הקדוש] הזה שידיננו לכף זכות אם ימצא איזה טעות... ובפרט בספר הקדוש הזה שהועתק כמה וכמה פעמים והכל בכתב זללהה [?] כתב מפי כתב"

המילה שהדגשתי אינה ברורה לי.

בטופס שבספריה הלאומית וכן בטופס שבאתר HebrewBooks השורה הזו מופיעה כך:

הוראות מצולמות להנחת תפילין - פילדלפיה, 1904

להלן הוראות מצולמות להנחת תפילין, מתוך סידור "פאלשטענדיגער ליניען־סדור לבתי־ספר ולעם", שנדפס בפילדלפיה בשנת 1904.
סביב התמונות, הוראות בשפות הנפוצות בין יהודי ארה"ב אז: יידיש, רוסית וגרמנית (מלבד אנגלית). 

סריקה של הסידור נמצאת באתר HebrewBooks, אך באיכות לא כ"כ טובה.

'שיוויון בנטל' בשבילי נהלל / פוסט אורח מאת שמואל גרינוולד

אם חפצתם להתהלך בשבילי ארץ ישראל בשלהי שנות השלושים (של המאה ה-20), לפגוש בדמיונכם את אנשי המושבות והקיבוצים ולהתבשם קצת מן האוירה, תוכלו לעשות זאת בעזרת הרשימה הבאה, שכתב ידידי שמוליק גרינוולד, בעקבות פנקס ייחודי שמוצג למכירה ב"קדם -בית מכירות". תמונת פתיחה: יהודי חרדי, מחניכי אסכולת נובהרדוק, מתהלך בשבילי דגניה וכנרת, נהלל ותל יוסף, נכנס אל המטבחים, חדרי האוכל ובתי המגורים, ומתרים את החברים לטובת... הישיבה בבני ברק.  

[רשימה זו מתקשרת כמובן לעיסוק שלי כאן בנושא דת ומסורת בקיבוצים]. 

השד"ר מנובהרדוק / שמואל גרינולד

את סיפורו המופלא של השד"ר - שלוחא דרחמנא - ר' אלתר צוקר מספר פנקס גדול, ישן ועב כרס, שניתנה לי הרשות לראות במשרדי "קדם - בית מכירות". כריכתו של הפנקס ידעה ימים יפים יותר, ותוכנו עמוס לעייפה בפרטים מרתקים, המהווים אינדיקציה מרתקת למתרחש בין שבילי המושבות והקיבוצים בימים עברו. לולא פיסת הנייר הדהויה שהתמקמה לה אי שם בין קפלי הפנקס, ועליה מכתב המלצה לשד"ר, ספק רב אם הייתה מתגלית זהותו.

מיהו בעל הפנקס? בשל מה ובעבור מה כיתת את רגליו לאורכה ולרוחבה של הארץ, בין השנים תרח"צ-תש"ג (1938-1943)? מה מבקשים לבטא המספרים המופיעים בטורים הארוכים המסודרים להפליא לצד שמות שונים ומגוונים, המהווים יחד רפרטואר נכבד המבטא היטב את אווירת אותם ימים בישוב החדש, שהלך והתהווה בארץ הקודש?   

***

ר' אלתר צוקר זצ"ל היה שמו של בעל הפנקס, אשר כפי שניתן להתרשם מבין שורות מכתב ההמלצה המצורף, שימש כמשולח של ישיבת 'בית יוסף - נובהרדוק' בבני ברק. הישיבה בחרה בו, ומסתבר שלא בכדי, לשמש כשליחה לסובב בערים ובמושבות ולאסוף תרומות למחיית תלמידיה. אם לשפוט על פי המספרים המופיעים בפנקס, הרי שמסתבר שמלבד היותו של ר' אלתר איש יודע סדר ומאורגן להפליא, מאמציו גם נשאו פרי. 

את תחושותיו האישיות אין רבי אלתר מעביר אל הכתב, קשה לדעת האם זכה להארת פנים יפה, או להיפך מכך, האם וכיצד התקבל בכל מקום שאליו הגיע מטעם הישיבה.

למרות זאת, העובדות מדברות בעד עצמן - אם ר' אלתר חזר לאותם מקומות שוב ושוב, ואף זכה לקבל מאותם אנשים מתת יד הגונה, מסתבר שהיתה לכך הצדקה.

מעבר להיותו של הפנקס מסמך מרתק השופך אור על הליכות התקופה ועל מושגי אותם ימים, כמו גם על עיסוקיהם המגוונים של האנשים שחיו ופעלו באותם מקומות. הרי שיותר מכך, עולה ומשתקפת מתוכו תעוזתו של נובהרדוקאי אמיתי, שאינו נרתע משום קושי, לא פיזי ולא אנושי. ואם בכדי לשאת את משא הישיבה, נזקק הוא להתדפק על דלתותיהם של בני קיבוצים, שלמראית העין לפחות, אין בינם ובין המטרה שלשמה הטריח עצמו ר' אלתר עד אליהם ולא כלום, הרי שעושה הוא גם את זה ובצורה הטובה ביותר, ולא רק בין כתלי הישיבה.

מסתבר שעבור ר' אלתר 'שוויון בנטל' לא היתה רק סיסמה נבובה, הוא האמין בה ואף פעל באמצעותה רבות. הוא לא רק חיפש לעצמו שותפים, הוא גם מצא אותם במקומות הכי פחות מצופים, ולא רק אחד ממושבה ושניים מקיבוץ, שאגב, ברבים מהם פעל באופן קבוע שו"ב [=שוחט ובודק] בתפקיד מלא.

שמות המקומות שאליהם הגיע, כמו גם שמות התורמים והמספרים, מציגים תמונה הפוכה בתכלית מזו שהיינו מצפים לה. מתברר שבלא מעט קיבוצים ומושבות התגוררו אנשים, שידעו דבר ויותר על מהותה של הישיבה ורתמו עצמם למטרה הנעלה של אחזקת בני תורה. 

***

התלוויתי תוך כדי שוטטות בין דפי הפנקס עמוס הפרטים והמספרים, אל מסלולו המרתק של ר' אלתר, ובקשתי לחזור יחד עמו אל אותם ימים, אל שבילי הקיבוצים והמושבות, אל האנשים ובעיקר אל ההווי המיוחד, שאור וצל שמשו בו בערבוביה.  

עמודים שלמים סוקרים את הממצאים שהעלה ר' אלתר בביקוריו במקומות השונים, כל מקום ועמודו הוא. יכלה המקום, ולא תכלינה התרומות, ולפיכך יובאו בזאת טעימות מדגמיות, שרבות מהן מייצגות דמויות ייחודיות ושאר ממצאים מרתקים:

כך הגיע ר' אלתר לאבן יהודה, לבלפוריה ולבנימינה - שם ביקר בין השאר אצל בעל האיטליז ואצל טחנת הקמח שעל יד הרכבת, אצל ועד המושבה.

בחודש סיון של שנת התרצ"ט בהיותו בחדרה, ביקר אצל מאיר לסטר שעסק לפרנסתו כסוכן שמן בחדרה, אצל החלבן המקומי, אצל הרב דמתא רבי יוסף דב הכהן, וכן אצל ר' משה פרנק (ככל הנראה אחד מבני משפחת הגרצ"פ שאביו נמנה על מקימי המושבה). כמו גם אצל שלמה מאירזון יו"ר המועצה, ואצל בוסקובסקי מנהל הבנק, אצל קופרבוים סוחר הנפט, אצל ר' יצחק ליפשיץ השו"ב, ואף אצל רחל אפשטיין שאף היא זוכה משום מה לתואר 'שו"ב' (כנראה אודות לבעלה). בנחליאל (שכונת התימנים שעל יד חדרה) פקד ר' אלתר את ביתו של הרב ר' שלום עודד.

באותה עת ביקר גם בגבעת עדה הסמוכה, בסך הכל לאורך שמונה ביקורים במקום, קיבל מוועד המושבה - 7 פעמים מאה (פרוטה) ועוד מאה וחמישים. בפרדס חנה השכנה ביקר אצל ר' יוסף בר בעל המנפקטורה, אצל שטיסמן מהאיטליז ואצל לוי גרשוני האופה, אצל יוסף רבינוביץ מחומרי הבנין, ואצל ענגל ממכשירי הכתיבה, כן ביקר אצל הרב דמתא רבי צבי יהודה מלצר, שהרים תרומה נכבדה.

גרינטל מתל צבי שעל יד פרדס חנה עבר לפ"ת, מדווח ר' אלתר, ובכרכור הסמוכה ביקר אצל ר' ישראל שו"ב. לצד שמו של האחד רשום 'יתומים' ואצל האחר 'ועד הישיבות' - שמא היו אלו מטרות שונות שאליהן בקשו התורמים להפנות את תרומתם. לצד חלק מן השמות מופיעה המילה 'קופסה' - כלומר שאצל אדם זה הושארה קופה לתרומות.

באותה עת ביקר ר' אלתר בגן השומרים, וכן בנתניה - שם ביקר אצל הרבנית נחמה ורנר תחי', ואצל ר' יצחק אהרן הולר - שו"ב, באביחיל ביקר אצל ר' יהודה רובינשטיין - שו"ב שכפי הנראה ביקש להפנות את תרומתו לצרכי הפסח.  

בכפר תבור, ביקר אצל בנימין שצצינסקי ואצל גימפל צוקר, בהרצלי' אצל הרב הג' מובשוביץ שליט"א, אצל הרב ר' מרדכי קלמנוביץ והרב ר' מרדכי הלפרין, ואצל פינקלשטיין השו"ב.

בעקרון ביקר אצל ארקין - אשר נכדיו מתגוררים עד היום במושבה. כן ביקר אצל שקולניק, בביתו של זבולון היימן שהיה אותה עת בבני ברק, ואצל השמש בביהכנ"ס.

ברמת השרון ביקר אצל המרא דאתרא רבי צבי אידלשטיין שליט"א, ואצל ר' בצלאל משה קמינסקי השו"ב.

בנס ציונה ביקר אצל ר' יקיר שיפמן השו"ב, ואצל זישא זמל.

בכפר חסידים ביקר אצל הרב דמתא הג' ר' שמואל קרול, ואצל ר' יצחק ברלין השו"ב - גיסו של בעל החזון יחזקאל, אצל אברהם מליניק, ואצל מנחם ברוכמן, אצל אברהם זילברמן בעל חנות הדגים (אותו עוד זכיתי להכיר אישית, יהודי שפעם בקרבו לב חם וסייע רבות לישיבה המקומית) ואצל חיים שו"ב סטולר.  באותה עת ביקר גם בשדה יעקב, שם מופיעה גם תרומתו של ועד כפר יהושע. בכפר עטא פקד את ביתו של הרב ספרא שליט"א, ואת ביתו של ר' ישראל יצחק חסיד השו"ב המקומי, את הרב הג"ר בנימין מנדלזון שליט"א, ואת שמחה בונים פיגנבוים הצבעי.

בקרית מוצקין ביקר ר' אלתר אצל הרב הגאון ר' אבא יפה, ואצל געציל ויספיש מהמספרה. בהזדמנות זו סר גם לעיר גנים שעל יד כפר עטא, ולמפרץ חיפה, שם ביקר בתחנת הבנזין ובבית החורשת לגזוז, ואצל וייס ממחסן העצים.  

אם הטריח ר' אלתר עצמו עד לכאן, יהיה זה מן הראוי שיקפוץ גם לישוב נשר  הסמוך, ואם כבר אז גם לקיבוץ יגור השכן, אשר משום מה מופיעים יחד כ'נשר-יגור', אולי בשל סמיכותם הפיזית.

מרתק לדעת שגם שם זכה ליחס מכובד, כך עולה מתוך ביקורו אצל שמואל גוטבטר, אצל יחזקאל בן-חרוב, ואצל אברהם צדוק חופשי. ומתברר שגם התגורר שם, בנשר או ביגור יהודי שזכה לתואר 'הרב הגאון ר' אביגדער וזוגתו חוה שומר'.

בין הקיבוצניקים ביגור נמנה באותה עת ר' שמואל חיים יעלין. התרומה מהחברים נאספה על ידי ר' יצחק.

בזכרון יעקב ביקר אצל ר' זכריה יפת משכונת התימנים ואצל יהודה גוטמן החלבן, אצל ר' משה שפרדלינג השו"ב, אצל חיים דוב בשביל היקב, אצל הרב הגאון (עזריאל) קושלבסקי שליט"א  (מתלמידיה של סלבודקה-חברון, שהתמנה לתפקידו אחר רצח חמיו הרב אורלנסקי - בהיותו בחברון לרגל שמחת שבת השבע ברכות של בתו. הרב קושלבסקי המתין כשנה לבת הצעירה שאבדה את הוריה, אחותה וגיסה, ולאחר נישואיהם החליפו את שם משפחתם לעזריאלי).

בכפר פינס ביקר ר' אלתר אצל ולובסקי השו"ב, וכן אצל שמעון ברוסטר - אף הוא נשא בתפקיד שו"ב, אצל המרא דאתרא שטרנברג. שם גם זכה לתרומה הגונה מאת 'קבוצת אברהם' ומהרב שפירא ('האדמו"ר החלוץ').

בהיותו בכפר הרא"ה סר לביתו של שמואל קלרמן (אביו של הגאון רבי אורי זצ"ל), וכן לביתו של יוסף אלי' פינקל השו"ב, ושל נריה מנהל הישיבה (הרב משה צבי נריה), באותה עת סר גם לישוב השכן 'חיבת ציון'.

בראשון לציון זכה לתרומה נאה ממרדכי רובנסקי מזכיר המועצה, וביקר אצל הרב ר' יוסף הלוי, ואצל האחים וינברג מבית החרושת לקרח.

ברחובות ביקר בין השאר אצל ר' צבי שטינמן - הרב הראשי, אצל זיסקינד פומרנץ הנהג, אצל שמואל הופמן השו"ב, ואצל נתן בומז'א.

***

משם, בחזרה למרחביה, שם ביקר אצל ר' יצחק בנצלוביץ השו"ב, אצל פישרמן המוכתר ובתחנת הגפירים.

בכפר יחזקאל ביקר אצל יוסף חן השו"ב, ואצל זלמן בה"ר יהודה וילקוביץ - שם טרח ר' אלתר לציין לצדם של שמות התורמים כי 'הכל מטבח'.

בכפר גדעון ביקר אצל בן ציון ראב המזכיר, ואצל ר' מרדכי צבי שמעון. בתל עדש ביקר אצל ליפמן רובינשטין שהעדיף לתרום לועד הישיבות, ואצל ר' אברהם שו"ב.

בהיותו בעפולה פקד את ביתו של חנוך העניך בה"ר טוביה פסלוב מהקפה, וביקש לסור לביתו של הקצין ברנר, אולם התברר לו שעבר לרחוב נחמני בתל אביב. הוא סר גם לביתם של יעקב מאיר שו"ב, של אלי קריגמן החזן, של המרא דאתרא ר' אשר קירשטיין, ושל ר' שמואל טומושוב.

***

היכן עוד התגוררו יראים ושלמים? בכפר תבור למשל, שם פעל ר' בן ציון הלוי כשו"ב, ואפילו בכדורי (בית הספר הנודע שעל התבור, אשר הוציא מקרבו לפחות ראש ממשלה אחד), שם גם זכה לתרומה מאת תחנת הגפירים.

בגדרה, זכה לסיוע מקיבוץ חפץ חיים, ובגן יבנה פקד את ביתו של ר' יצחק וינגאד השו"ב.

אפילו בגבעת ברנר, הרים הקיבוץ תרומה נאה, והרבנית קסטלבילניצי אף היא הרימה תרומה נכבדה.

***

להיכן עוד הגיע ר' אלתר? לעין עירון על יד כפר פינס, לבית הכנסת של משק עין חרוד, שם זכה לתרומה מהנהלת המשק ומ"הזקנים" (תופעה הראויה לסקירה בפני עצמה) באמצעותו של ר' דוד הלר.

בקיבוץ תל יוסף ביקש לפגוש את ד"ר חיים לייב משקובסקי, אולם מתברר שהלה עבר לעפולה. בנהלל פגש את ר' זכריה שו"ב, ואת ר' קלמן בן-עמי, יהודי ירא שמים שהתגורר אצל בנו. כן זכה שם לתרומה מבית הספר לחקלאות.

במשק גבת נענו לקריאתו בעיקר הזקנים, וכמובן ר' מענדיל - השו"ב המקומי. משק עיינות, משק השרון, משק מעברות, משק משמר השרון, ועד המושב כפר יהושע כולם נקבצו לעמוד אחד, ובולט בתוכם ר' שמואל וינשטוק.

בקיבוץ גניגר התגורר באותה עת ר' יעקב שו"ב. יחד עמו מופיעים בעמוד אחד: חפציבה, בית אלפא, מזרע, מרחביה, גבע, גבעת חיים, ובית שערים.

בכפר ויתקין התגורר וכיהן באותה עת צבי מלמד השו"ב, ובכפר ברוך נשא בתפקיד דומה ר' יהושע קרשין השו"ב.

***

ארגון משמר הגליל ממצפה שעל יד טבריה הרים אף הוא תרומה נאה, כמו גם ר' דוד רוזנברג השו"ב מבאר טוביה.

באגרובנק (לימים חלק מן העיר חולון) ביקר ר' אלתר אצל הרב דמתא הגאון ר' דוד ויין ואצל הרב יונה לייב קפלינסקי. במקוה ישראל הסמוכה, נענתה לקריאתו הנהלת בית הספר החקלאי.

בראש פינה הרים תרומה נאה השו"ב המקומי ר' מאיר הולצברג, ואפילו ד"ר מר (ממציא התרופה נגד הקדחת) נענה לקריאה.

בטבריה פקד את ביתו של הרב הג' ורנר (הרב אשר זאב ורנר), וזכה לתרומה נאה מהנהלת ישיבת אור תורה, כן פקד את ביתו של הרב מאיר ועקנין, ואת בתיהם של משפחות לוריא ווינברג.

בצפת פקד את ביתו של רבי אברהם לייב זילברמן, את ביתם של משפחות פדהצור וקליך וכן את מושב הזקנים המקומי.

בהיותו באזור הרחיק עד למטולה, ולא פסח אף על כפר גלעדי ועל בית גן שעל יד יבנאל.

***

מי והיכן היו השו"ב ביתר המושבות בנות התקופה?

במשמר הירדן היה זה ר' חיים אהרן גלברד השו"ב, ובמגדל ר' מנדל שו"ב. בכנרת היה זה הרב שלום (קורן), באבן יהודה ר' ישראל בלויגרונד, בנס ציונה ר' יוסף גמליאל שו"ב, ובעקרון ר' אברהם אלטמן. במנחמיה ר' אריה פרנקל שו"ב, וביבנאל ר' אהרן זלץ שו"ב.

בבאר יעקב פעל באותה עת כשו"ב ר' מאיר גוטליב שו"ב, ביקנעם ר' אברהם רוטר, ובעטלית ר' פנחס הלפרין שו"ב.

***

למותר להזכיר את תרומתם המובנת מאליה של תושבי המרכז בכלל ותושביה של תל-אביב בפרט, שאגב, כמתבקש, הסכומים שניתנו על ידם מטפסים באופן כללי בחדות כלפי מעלה, עליהם נמנים בין השאר הרב זאב ליפוביץ והרב בצלאל דבילצקי (שסך תרומתו הנכבדה שווה ערך מן הסתם לערך תרומתם של כמה וכמה בני קיבוצים ומושבות ויותר מכך).

אי שם בשולי הפנקס, מסתתר גם שמו של החזון איש: "נשלח ע"י הר"ש גרינמן שליט"א ליד החזו"א בי' טבת תש"ג מאה דולר מהנדיבה...".

***

דמותו של ר' אלתר נותרה לעת עתה עלומה, הנסיונות לאתרו בקרב יוצאי משפחות נובהרדוק אף הן לא תרמו לקידום הענין. בשיחה עם ר' יעקב צוקר מבני ברק, אשר כמצופה קיוויתי להסתייע בו לפשר התעלומה, ידע לספר על כך שאביו ר' יחיאל מאיר אכן שימש כמשולח מטעם ישיבת בית יוסף. אולם, למיטב ידיעתו לא נשא בשם כינוי נוסף - 'אלתר'. בנוסף, אביו פעל כמשולח בחו"ל ולא כאן בארץ.

האם יתכן כי פעלו מטעמה של ישיבת בית יוסף שני משולחים בעל שם משפחה דומה?!

בכל מקרה, התחושה שעולה היא שיש כאן עוד פעולה של 'רשת נובהרדוק', שאמנם לא הקימה כאן ישיבות לעשרות כפי שעשתה בפולין וברוסיה, אך עשתה גם עשתה למען אחינו בית ישראל הפזורים בקצוי ארץ ורחוקים מעולמה של ישיבה, באמצעות איש קשר מטעמה אשר שימש באמצעות תפקידו יוצא הדופן, כגשר חי בין התקופות וכמגשר בין האחים שמשני צידי הגשר?!

ייחודיותו של הפנקס מדברת בעד עצמה. אין ספק כי לא מעט ארכיונים והיסטוריונים מקומיים ימצאו בו ענין גדול. לא רבים ולא מצויים הם מסמכים מרובי פרטים מעין אלו, המטילים אור על התקופה ובניה, תוך חלוקה מדוקדקת לפי אזורים, מיטיבים לרדת לפרטי פרטים, ומציגים תמונה צבעונית ורחבה יותר של התקופה ובניה.