29.9.2012

תשורה לחג: המנהל - סיפור מאת חיים גרינבוים

חבר טוב שלי, הסופר חיים גרינבוים, מתעתד להוציא בקרוב ספר חדש, עם סיפורים קצרים מפרי עטו. לכבוד החג, קיבלתי את רשותו לפרסם כאן אחד מן הסיפורים שיופיעו בספר. קריאה נעימה.
 
המנהל - מאת חיים גרינבוים

שלוש פעמים בלבד פגשתי את אדון מרקוביץ' מבית שאן - פעמיים בימי חייו ופעם אחת לאחר מותו. 

* * *
ידיד משפחה יש לי, שגָלה בטובתו מקריית-ספר המעטירה לאחד מקיבוצי בקעת בית שאן, להביא את דבר ה' לעם שבשדות. וכבר כמה וכמה הצלחות נאות קָצר ידידי שם, באדמת העמק הפורייה בין הר תבור והר גלבוע: מהם שנותרו נטועים בבתי גידולם, ומהם שעקרו למקומות תורה כבני-ברק וירושלים, ואחד אף הרחיק לכת ונטע שורש בקריית-ספר עצמה, כפורע את חובו של ידידי למאזן הדמוגרפי של עיר האברכים.
לפני כמה שנים, בחולו של חג הסוכות, נסעתי עם בני ביתי לבקר את ידידי שבקיבוץ. סבבנו בשבילים כמה שסבבנו, ישבנו על הדשא כמה שישבנו, התפעלנו מיוגֵב "פעם הייתי מסומם בגואה והיום אחי אני מכור רק לתורה" כמה שהתפעלנו, עד שהיום פנה וזמן המנחה הגיע.
מניין לא היה בקיבוץ, סרנו אפוא לבית שאן הסמוכה לתוּר אחר מקום תפילה. נסענו על פי הוראותיו הטלפוניות של ידידי, ועד מהרה נגלה לעינינו בסוף שדרת הדקלים, מול המרכז המסחרי שעכשיו-בשיפוצים, ממש לפני לשכת הרווחה המקומית, בית הכנסת. משמו ומחזותו ניכר כי אין זה בית כנסת של חסידים ולא של בני ליטא, וכאילו מאליה נקראה הכַּ"ף כשהיא סגוּלה ומתנגנת: בית-כֶּנסת אליהו הנביא.
עלינו במדרגות השיש הלא-גמורות ובאנו בשערי בית הכנסת המקושתים, ניחוח הדס ורוזמרין עולה באפנו משולחן סמוך לכניסה שעליו שכנו בערבוביה עצי ועשבי בשמים עם מיני עלונים תורניים.
אנשי עמל היו באי בית הכנסת אליהו הנביא, אנשי הצווארון הכחול שגם בחול המועד לא שינו את לבושם. רק אי-פֹּה אי-שם נראה אברך צעיר במגבעת וחליפה ועניבת חג, מן הסתם בְּנו או חתנו של אחד מתושבי העיירה ששתה ממעיין החינוך התורני ופנה עם הזרם לעולם הישיבות לצלול בו בים התלמוד.
ומכיוון שאין לבוא אל שער המלך בלבוש טישֶרט, מונחים ומזומנים על התיבה שבמרכז בית הכנסת זוג שרוולים נטולי חולצה, כמין צינורות של בד לבן שגומי מושחל סביב לועותיהם למעלה ולמטה, ובהם מכניס החזן את ידיו לכסות על מחשוף זרועותיו מן הקיבורת ועד לפרק כף היד.
וככל שקצרים שרווליהם של המתפללים, כך ארוכה תפילתם. שהרי אין דרכם של בני ספרד המסולאים כמנהג אחיהם האשכנזים, המדלגים על הדפים ומקפצים על קרבנות, ומכריזים על תחילת התפילה בתרועת "אשרי יושבי ביתך"; אלא שהם יושבים סביב-סביב, מתון-מתון, בינות לפרוכות הקטיפה ונרות השמן, וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה "פָּתח אליהו" ו"למנצח על הגיתית מזמור לאסף", ונושאים עיניהם וכפיהם למרום ב"פותח את ידיך", ומנשקים ברוב רגש ראשי אצבעותיהם ב"וּמַשביע לכל חי רצון".
תמה התפילה, ובצאתנו בירכונו כמה אנשים לשלום בניע ראש קצר או בברכת פֶּה חפוזה. אבל אחד מהם, זקן הכפוף על מקלו, מגבעת ישנה וקמוטת-שוליים לראשו וסוודר מצמר גס לגופו, הפתיעני בהברה יידישאית עסיסית ועולצת בעליל: "שלום עליכם רֶבְּ איד!"
"עליכם השלום," הושטתי לו יד ללחיצה, ונימת קולי תמהה ושואלת.
במהרה התחוור לי כי אדון מרקוביץ' הוא זה, יליד בוקובינה אשר ברומניה, חסיד שָאץ מהבית והאשכנזי הכמעט-יחיד בבית שאן. בשנות החמישים, כך סיפר לי, כאשר פקידי ממשלה פיזרו עולים חדשים ותמימים בכל פינותיה הנידחות של הארץ, הוא נשלח לעיירה עם קבוצת צעירים בני ארצו שלא מצאו כל סיבה להטיל ספק בדברי איש משרד העלייה כי בית שאן נמצאת מרחק נסיעה קלה מתל אביב. "אוּן עֶר-אִיז גֶעוֶוען אַ-רוֹמֵיינִישֶׁער (והוא היה רומני)," ציין אדון מרקוביץ', ולא ידעתי אם הוא כואב עד היום את בגידת אותו פקיד באחָיו לתפוצה בשם אינטרסים ציוניים מפוקפקים, או שמא דווקא נסיבות מקֵלות הוא מוצֵא במוצאו למעשה הרמייה שלו.
 

"פעם היה לנו כאן בית כנסת גדול," הנמיך אדון מרקוביץ' את קולו כלוחש סוד שניתן להשמיעו רק בין שנינו, פליטים אחרונים ממיעוט הולך ונכחד. "אפילו הרבי מויז'ניץ התפלל אצלנו כמה פעמים, לפני הרבה שנים, כשהוא הגיע לנוח פה באחד הישובים בסביבה. אבל הזקנים נפטרו והצעירים עברו למקומות אחרים. כל השנה בית הכנסת האשכנזי סגור, אפילו בשבתות. השנה עוד היה לנו מניין בראש-השנה-יום-כיפור והבן שלי הגיע מחיפה, אבל מה יהיה הלאה - אני כבר לא יודע..."
עוד דקות ארוכות שוחחתי איתו, יותר משהתיר לי זמני, פחות מכדי סיפוק תשוקתו לדבֵּר. למרות הליכתו הכבדה, הוא ירד ללוותני למכוניתי, דוחה ככל יכולתו את הפרידה ומאריך את רגעי העונג הנדירים בשגרת שממונו. אחד החולפים ברחוב בירכוֹ בקול וקרא "חג שמח, המנהל", ולשאלתי השיב אדון מרקוביץ' כי במשך שנים רבות שימש כמנהל בית ספר בעיירה, "אבל היום אני פנסיונר, 'עובר-בטל', גָארנישט-מיט-גָארנישט, ורק תלמידים שלי מהעבר עוד קוראים לי 'המנהל'."
את זיכרון דמותו העגמומית ומחמיצת הלב של הזקן מבית שאן נשאתי עמי במחשבותי כל הדרך, עד שנכנסתי בשעריה של ירושלים הטובלת באור וצוהלת בשמחת החג, המפזזת לצלילי להקות מנגנים ומסתחררת במעגלי רוקדים.
וכך הסתיימה פגישתי הראשונה עם אדון מרקוביץ'.
* * *
באחד מימות הקיץ של השנה שלאחר מכן, כשהצפנתי לטיול בין-הזמנים עם משפחתי - מצוות עשה שה'זמן' גרמא שהכול חייבין בה, אנשים נשים וטף - ביקרתי שוב אצל ידידי העושה נפלאות לה' ולתורתו בבקעת בית שאן. הדשאים בקיבוץ נותרו ירוקים כשהיו, השבילים נותרו גרוּפֵי עלים ונקיים כשהיו, ורק יוגֵב כבר אירש אישה, בעלת תשובה כמותו, והתכונן לבנות בית חדש.
מניָן עדיין לא היה בקיבוץ. שוב עשינו את דרכנו לעיירת הפיתוח ושוב הלכנו להתפלל בבית הכנסת אליהו הנביא הזכור לטוב. ושוב פגשתי את אדון מרקוביץ' - אלא שאיני יודע אם אף הוא פגש בי. ישוב היה על כסא גלגלים המובל בידי עובד זר, גופו משותק ופיו שותק.
גחנתי אליו ובירכתיו לשלום, אך כל תגובה לא ניכרה בפניו. עור לא רטט, שריר לא נרעד ועַפעף לא עִפעף. השהיתי מעט את מבטי לראות אם יזהה אותי, אך עיניו היו ריקות מכל הבעה. קמטי שנים חרצו נחלי אכזב בפניו הכמושות שדבלולי זיפים עלו בהם וכתמי זקנה פשטו בהם, כשדה חרוש שמְקור מֵימיו חרַב, והוא ננטש בטרם זריעה והיה למכְבַּש קוצים ועשבי פרא. קיוויתי בלבי כי במעבה מוחו מוכה השבץ, אי שם בעמקי נפשו שאינה זקוקה למחוות גוף ולתזוזות איברים, הוא בכל זאת זוכר אותי ושמח בביקורי.
 "תראה, תראה מה זה הבנאדם," כרכֵּם לעברי אחד מן המתפללים את פניו בצאתי מבית הכנסת. "תראה את אדון מרקוביץ'. פעם היה אימת בית שאן זה, והיום - תראה מה נהיה ממנו..."
ועד שהגיע האוטובוס לאותו אחד מן המתפללים, למדתי מפיו שאדון מרקוביץ' לא ניהל סתם בית ספר, אלא מוסד סגור לעבריינים צעירים, "מה שקוראים היום 'חלופת מעצר לנוער בסיכון'," גיחך האיש תוך הפגנה מחשידה של ידע עדכני בתחום הפלילים. המקרים הקשים ביותר מכל הצפון היו מגיעים למוסד של אדון מרקוביץ', אמר. הוא היה תחנה אחת לפני בית הסוהר, הסיכוי האחרון של הנערים הללו, פרחי פשע שצמחו על קרקע עבריינית, להיחלץ מאורח החיים הקרימינַלי הצפוי להם.
"להגיד לך שהוא הצליח עם כולם? לא!" סייג בן שיחי וסיפר שאדון מרקוביץ' היה אדם עקשן, קפדן ונטול פשרות, אך מתחת לשריון הנוקשה פעם בו לב רחום וחנון וארך אפים. הוא היה מסור לנערי המוסד – שהוא הקפיד תמיד לקרוא לו בית ספר – כמו לילדיו שלו. בלי שום רכב צמוד, בלי מזכירה או פלאפון, הוא היה רץ ומתרוצץ מבוקר עד לֵיל, מאור ראשון ועד האוטובוס האחרון: מדבר עם הורים, נוסע לקצינת המבחן, משדל בדברים קציני משטרה ומפיל תחינתו לפני שופטים קצרי רוח שייתנו עוד פעם על-תנאי, שייתנו צ'אנס אחרון, עוד הזדמנות אחת.
רבים מנערי בית שאן השיב אדון מרקוביץ' מעווֹן, וגם אלו שלא – עשו לו כבוד. "היית צריך לראות אותו צועד ברחובות, לבד, גם בשכונות הקשות ביותר," אמר לי האיש. הוא היה ה'מוכתר' הבלתי מוכתר של העיר, משליט סדר בעצם הופעתו, משקיט מהומות במבטי עיניו. עבריינים כבדים שהכלא להם דירת קבע וביתם דירת עראי, פושעים אלימים שיורים בלי לחשוב פעם אחת, היו מכפיפים בפניו את ראשם ומדברים ביראת כבוד. פורעי חוק מועדים שלא התרגשו משוטרים ולא יראו משופטים, לא העזו להרים עליו קול או להחציף כלפיו פנים.
"חוץ מפעם אחת," נזכר המספר, מאהיל בכף ידו על גבותיו ומצמצם את עיניו לראות אם האוטובוס מגיע. "חוץ מפעם אחת שדני קדוש צעק לו את המשפט הנורא ההוא, בשער בית הספר..."
דני קדוש היה בריון מגודל, בנה הצעיר של משפחת פשע מקומית שצעד לבטח בדרכי אבותיו. אדון מרקוביץ' החזיק אותו במוסד לפנַי ולפנים משורת הדין ונהג בו מידה מרובה של רחמים. הוא היה משוחח איתו שעות ארוכות, מנסה לפלס דרכים לליבו, וטוען בעקשנות, בניגוד לדעת כל אנשי הצוות החינוכי, שיש לו סיכוי רב להשתקם. "לפחות שאחד מהמשפחה הזו ייצא בן אדם," נימק את אורך רוחו.
שנה תמימה שהה דני קדוש במוסד, קיבל לחם לאכול ובגד ללבוש והנחיל בתמורה מלוא חופניים אכזבות: פורץ לחדר המורים, גונב ממשרד המנהל, מנפץ נורות, תוקע גפרורים במנעולים וצוחק לכל דורשי טובתו בפנים. ואדון מרקוביץ' הולך ואובד עצות: משלחו לבית המשפט לנוער והוא חוזר, לפי שאינו יודע לשמור את ידיו.
לבסוף כשל גם כוח סבלו של המנהל. "עשינו כל שביכולתנו במסגרת בית הספר," אמר לאנשי הצוות בישיבה השבועית, הוא כאוב והם נושמים לרווחה. "תוצאות החלטתי ברורות: קצינת המבחן תשלח אותו לכלא, אך אין הדבר אומר שהשלכנו אותו חלילה או שהתייאשנו ממנו. שליחתו לכלא אינה אלא צעד חינוכי נוסף. כאן, בין כתלי בית הספר לא הצלחנו, אולי תא הכלא יחדיר מעט בינה לחלל גולגולתו, והוא יחזור למוטב."
משפחתו של הנער לא התרשמה מעומק הטיעון. בבוקר יום המחרת נכנסו ובאו בשערי בית הספר שלושת אחיו הגדולים של דני קדוש, נפילים בני ענק, כל אחד גבוה ומפחיד יותר מאחיו, חזותיהם מובלטים באיום, אגרופיהם קמוצים, ובפניהם רוטטים בזעם כל השרירים האפשריים.
"איפה המשרד של המנהל?" נהמו השלושה, ותֵהום בית שאן. כל אחד מהאחים לבית קדוש יכול היה לפצפץ את עצמותיו של אדון מרקוביץ' בלא מאמץ ובלי כל חשש מנקיפות מצפון עתידיות, ועתה הם צועדים אחוזי עברה וזעם, כמשלחת מלאכֵי רעים, להביע באוזניו את דעתם הבלתי מלומדת בצורה המשתמעת לכמה וכמה פנים.
השמועה פשטה חיש מהר בעיירה, ועשרות אנשים התקבצו, מי בדאגה ומי מתוך סקרנות, סביב גדרות בית הספר. ניידות משטרה רחרחו מסביב, מתקרבות ומתרחקות, מפגינות נוכחות אך לא מזרימות שוטרים פנימה כל עוד איש לא מתקשר להגיש תלונה. נערי המוסד התגודדו בחצר, קבוצות קבוצות, שחים בהתרגשות, נקרעים בין נאמנותם למנהל המסור ובין הערצתם למשפחת קדוש שללא ספק שמה את בית שאן על המפה, ואף נהנים בסתר לבם מעמידתם במוקד ההתעניינות של הקהל שהלך וגדל ככל שחלף הזמן.
מה היה במשרדו של המנהל איש אינו יודע, אך לאחר עשרים וחמש דקות יצאו אדון מרקוביץ' ושלושת האחים קדוש בארשת פנים רגועה וידידותית, וכל בית שאן עומדת מסביב ומשתאה. אדון מרקוביץ' ליווה אותם כברת דרך בחצר בית הספר, נראה לידם כגמד בקומתו הנמוכה והצנומה, ואז נפרד מהם בברכה ונותר לעמוד על מקומו.
מחוץ לשער המתין ה'תכשיט' בכבודו ובעצמו כשהילקוט על גבו, חבריו מקיפים אותו במבטי הערצה, והוא סמוך ובטוח שאחיו יסדרו את העניינים וישיבו אותו לבית הספר. הוא הביט בעיניים בורקות בשלושת אחיו הקרֵבים, מתנשם בציפייה נרגשת לקראת בשורת הניצחון.
בשניות האחרונות כבר קלט שמשהו אינו כשורה, והחיוך על פניו הזחוחות החל לגווע.
כחלוף רגע הטיח אחיו הגדול בעורפו כף יד עבה ופשֹוקת אצבעות. "יאללה, הביתה! אין יותר בית-ספר!" הודיע, ושני אחיו האחרים מחזקים את דבריו במבטים מטילי אימה.
פניו של דני קדוש הפכו לעיסה אדומה של בושה, זעם וחרדה. הוא הסתובב לעבר המנהל שכבר פנה לשוב למשרדו, בועט ומשתולל, אחוז בידיהם החזקות של אחיו, ואז, בדממה העמוקה שנפלה, הוא צרח לכיוונו את המשפט שהחריד את כל העיירה. איש לא דיבר כך מעולם אל אדון מרקוביץ'. איש לא העז לקלל אותו כך, בקללה נמרצת.
מה היה אותו משפט נורא לא שמעתי מהאיש, כי סוף-סוף הגיע לו האוטובוס. חזרתי אותו יום לירושלים כשסיפור המעשה אוחז בי ולא מרפה ממחשבותי. זו היתה פגישתי השנייה עם אדון מרקוביץ'.
* * * 
בסוכות האחרון שבתי והייתי אחד מאושפיזיו של ידידי בסוכתו הנאה שבקיבוץ. הכול היה ירוק כדשא דאשתקד, ואף ר' יוגב הגיע לביקור עם אשתו החסודה שְׁדֵמָה והתינוק הקטן ישראל-יעקב. מניין כבר היה, ברוך ה', בבית הכנסת החדש שנחנך בקיבוץ, אך לבי אמר לי לנסוע לבית שאן, לבית הכנסת אליהו הנביא.
את אדון מרקוביץ', כך חשבתי בנוסעי, כבר לא אזכה לפגוש. שנתיים חלפו והוא מן הסתם נלקח לבית עולמו. צדקתי ולא צדקתי. מקצה שדרת הדקלים, מול לשכת הרווחה והמרכז המסחרי המשופץ, כבר ראיתי מודעות אֵבל שחורות-מסגרת המודיעות בצער רב וביגון קודר על פטירת אבינו וסבנו היקר ר' יעקב-מאיר מרקוביץ' זכרונו לברכה. כשקרבתי עוד, נרעד לבי בחזי. לא לפני שבועיים או שלושה הלך אדון מרקוביץ' לעולמו ולא לפני יומיים או שלושה, אלא בבוקרו של אותו יום.
"כבודו ללוויה?" שאלני איש שיצא מבית הכנסת וסבר כי אני קרוב משפחתו של הנפטר. "אפשר לנסוע עם כבודו?"
בבית העלמין הישן של בית שאן המתין לי מחזה בלתי צפוי להתמיה. תושבי העיירה במאותיהם, זקנים עם נערים, הגיעו ללוות את המנהל בדרכו האחרונה, אך את העין משכו עשרות יהודים חסידיים בבגדי שיראין של חול המועד שמילאו את הרחבה הקטנה. דור ישרים מבורך ראה אדון מרקוביץ'. חמישה בנים לתפארת גידל בבית שאן וכולם חזרו לכור מחצבתו הויז'ניצאי. בעלי-בתים חסידיים לכל דבר הם, האחד בבני ברק, שניים בירושלים ושניים נוספים בחיפה – ובְמות עליהם אביהם הגיעו ידידיהם ואנשי קהילתם ללוותו ולנחמם.
"והכול בזכות הרבי-זיכרונו-לברכה," שָֹש אברך צעיר ונלהב להסביר לי. "בשנותיו הראשונות היה הרבי נוסע הרבה ברחבי הארץ לקרב יהודים מיוצאי רומניה. אחרי השואה וכל זה, אתה יודע. פעם הרבי הגיע לפה, לבית שאן, ופגש את מרקוביץ' הזקן שהיה עוד צעיר כמובן. הרבי השפיע עליו לשלוח את ילדיו לחינוך חסידי – ותראה את התוצאות. מי היה מאמין שתצא משפחה מפוארת כזו מיהודי פשוט שבפשוטים, אַ-רוֹמֵיינִישֶער-גַאנֶעב כמו שאומרים שאין לי מושג איך הוא נפל כאן, בבית שאן. אבל תגיד, דבר אחד אני לא מבין: למה עושים לו לוויה ספרדית? בכל זאת, מרקוביץ', אתה יודע..."
"אולי אין פה חברא-קדישא אשכנזית," פטרתי בהסבר שדוף את האברכון ששימש כנהגו של אחד מראשי החסידות וגם פיו, כמסתבר, היה על גלגלים, "או אולי בגלל שהמנוח התפלל בשנים האחרונות בבית כנסת של עדות המזרח."
"מוזר," נפרד ממני האברך-הנהג, ופנה למצוא עניין בקרב משתתפים אחרים בלוויה, נדיבי דיבור וחפצי נִיוּס ממני.
חזן החברא-קדישא העבדקן סלסל בקולו את הפסוקים בנוסח שאכן היה שונה מזה הנהוג בלוויות של נפטרי אשכנז, ובתוך הדברים הבחנתי לפתע בפנים מוכרות מירושלים: שכן טוב מהבניין הסמוך לביתי. ידעתי תמיד כי הוא חתן אצל איזה מרקוביץ', עתה התברר לי, למרבה ההפתעה, כי הוא נשוי לנכדתו של המנהל.
קרבתי אליו. עיניו התעגלו כאומרות: מה אתה עושה פה? סיפרתי בקצרה על הקשר שלי אל הנפטר, ותמהתי באוזניו האם לא ראוי היה להביא את הסב למנוחת עולמים כמנהג אבותיו דוברי היידיש, אנשי בוקובינה אשר ברומניה, ואולי אף לטומנו בירושלים, בבני ברק או בחיפה.
"אל תשאל, זה סיפור ארוך," אמר לי שכני.
לא שאלתי, מה שלא הפריע לו לספר את הסיפור הארוך:
"אתה חושב שאנחנו מרוצים ממה שקורה פה? ניסינו בכל מיני דרכים לסדר משהו מתאים יותר, אבל לא הצלחנו בשום פנים ואופן. הפעלנו את כל העולם, אבל גם לחברא-קדישא יש חג, מה לעשות, וגם הם רוצים חופש. בשביל להעביר אותו לעיר אחרת הם דרשו סכומי עתק. לקבור אבא זה לפעמים יקר כמו לחתן ילד. אז איך אמר השוֶוער שלי? כנראה מהשמים עיכבו ורצו שהוא ייקבר פה, בין כל התלמידים שלו ואנשי העיירה. שאלנו כמובן את הרבי והוא אמר לא לחכות עם הלוויה יום נוסף, אז הנה אנחנו פה."
בשל קדושת המועד לא נישאו הספדים. חמשת הבנים אמרו את הקדיש בהברה חסידית, נוגה אך קופצנית, שמזה שנים מן הסתם לא נשמעה בבית העלמין הישן של בית שאן.
חזן החברה-קדישא נעמד לפני המיטה, מתכונן להובילה לעבר מקום הקבורה, "אבל קודם ברצוני לומר כמה מילים אישיות," חרג לפתע מהכללים והכול נשאו אליו עיניים מופתעות.
הוא החל להתנדנד על מקומו, עוצם עיניים, ממשמש בזקנו ומשתהה מעט כמחפש את המילים.
"מורי ורבותי המכובדים," פתח לבסוף, "כשהזעיקו אותי לבית הלוויות לא ידעתי מי הנפטר, וכשראיתי שזה אדון מרקוביץ' התרגשתי מאוד. אנשי בית שאן בוודאי מכירים אותי ויודעים את סיפור חיי. גדלתי במשפחה קשה, הורי היו עסוקים בקשיי הפרנסה ולא יכלו לחנך את הילדים, וכל האחים שלי נפלו, רחמנא ליצלן, לעולם הפשע."
האיש השתתק לרגע, מושך באפו בהתרגשות. דממת מוות עמדה בבית החיים. כל האוזניים כרויות היו להמשך דבריו.
"הרב קדוש, הרב קדוש," זירז אותו בלחישה אחד העומדים בסמוך אליו, נוקש באצבע נוזפת על שעונו. מאוחר, מאוחר, עוד מעט שקיעה...
"אני היחיד שיצאתי, ישתבח שמו, שומר תורה ומצוות," המשיך איש החברא-קדישא, "אני עובד ומתפרנס וקובע עתים לתורה, וכל זה רק בזכות הנפטר החשוב המונח פה לפנינו. יום אחד, מורי ורבותי המכובדים, יום אחד הוא זרק אותי מהמוסד לעבריינים שהוא ניהל, ולא עזר שום דבר. הלכתי לַבית-סוהר אבל הוא לא זרק אותי מהלב שלו. כל שבוע היה הנפטר זכרונו לברכה עולה על אוטובוס ומגיע לבקר אותי בכלא הנערים. הוא היה שוהה אצלי חצי שעה או קצת יותר, מדבר איתי ולומד קצת חומש, קצת משניות, וחוזר הביתה, לבית שאן. רק בזכות הנפטר החשוב אני היום בן אדם. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים."
* * *
פגישתי השלישית והאחרונה עם אדון מרקוביץ' תמה, ואני שבתי ופניתי למכוניתי. בתחנה עמד איש בהול על זמנו, מאהיל בידיו על עיניו ומצמצם עפעפיו סביב אישוניו להיטיב ולראות האם האוטובוס מגיע. זה היה האיש שסיפר לי שנתיים לפני כן את הסיפור על הבריון הצעיר דני קדוש ושלושת אחיו. עצרתי לידו ואמרתי שאני מגיע למרכז העיר. כשנכנס למכוניתי, שופע מילות תודה וברכה, שאלתיו רק דבר אחד: מה היה אותו משפט נורא, אותה קללה נמרצת שאותו גור עבריינים שהפך לימים לאיש החברה¬-קדישא, צעק אל המנהל.
 "אוי, זה היה נורא," אמר האיש ונענע בראשו בעצב. "כל העיירה נרעשה. אף אחד מעולם לא העז לדבר אליו כך. 'אדון מרקוביץ',' הוא צעק אל המנהל, 'אתה עוד תראה מי זה דני קדוש. יום אחד אני אקבור אותך!'"

28.9.2012

לא עם הארץ חסיד

אם אתם חובבי ספר וביבליוגרפיה אמיתיים (וגם יודעים לקרוא אנגלית), ודאי נפגשתם כבר בבלוג המכובד והותיק "ספרים" - "The Seforim Blog". אם לא - זה הזמן לערוך היכרות עם הבלוג המלא והגדוש הזה (קישור).
בין היתר מפרסם בו הרב אליעזר בראדט סקירה תקופתית של ספרים חדשים שיצאו לאור (ספרי קודש וספרים בתחום מדעי היהדות). לעתים בתוספת הרחבה או ביקורת על הספר.
הנה קוריוז מעניין שמצאתי בסקירתו האחרונה, אבאר ואתרגם לטובת קוראי העברית.
בשנת תרכ"ב (1862) נדפס בוורשא ספר בשם "מבוא המסורה" שכתב רבי יוסף קלמן מקאסוויע. בשנת תרמ"ט (1889) נדפס בשנית ב"מהדורא תנינא". כפי שמעיד שמו עוסק הספר בענייני "המסורה" ("בו יתבאר מהות המסורה... ומי הכינה... ובו יתבארו כל המלות מוגזרות, קצרות, ונוטריקון, וראשי תיבות..." - מנוסח השער). הפרק הראשון הוא ציטוט ארוך מספרו של המדקדק רבי אליהו בחור (להלן: רא"ב) בספרו "מסורת המסורת" (אותו הזכרתי בעבר כאן וכאן), שם מובאת דעתו של רא"ב בעניין סימני הניקוד. לא נכנס כרגע לדיון הנרחב בנושא זה, רק נכתוב שדעתו של רא"ב היא כי סימני הניקוד נוצרו בתקופה מאוחרת, ואינם "הלכה למשה מסיני", וכי דעה זו קוממה עליו במרוצת הזמן כמה מחכמי הדורות, כדוגמת רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) ועוד רבים, שקמו לסתור את דבריו וטענו לקדמותם של סימני הניקוד. בשולי הציטוט מרא"ב הוסיף המחבר הערות בשם "שולי היריעה", בהן דן בדבריו ומביא מדעות החולקים עליו.
מתברר שמאן-דהו מבני ברק החליט להוציא בשנית את הספר הזה ב"דפוס צילום". אינני יודע מדוע בחר דווקא בספר זה. אולי הוא צאצא של המחבר ושמא היתה לו סיבה אחרת. בכל מקרה, הפריע לו שבספר מובאת דעתו הלא-מקובלת של רא"ב, ולכן הוסיף הערה בשולי הטקסט:
"עיין בספר מגדל-עוז מר' יעקב עמדן בעלית הכתיבה ראיות מכריעות נגד דעתו הנ"ל של רא"ב [=ר' אליהו בחור]".
אך לא ידע המדפיס מבני ברק כי בדף הבא קיימת בעיה חמורה בהרבה: המחבר מצטט את אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון, לא פחות ולא יותר!
בהערה על דברי רא"ב כותב המחבר:
"אמר המאסף, וכבר השיג עליו בזה בעל אמרי בינה מהזוה"ק והאידרא שהנקודות היו קודם חתימת התלמוד ע"ש [=עיין שם] באורך, הביאו הרמבמ"ן בהקדמתו על התורה ע"ש [=עיין שם]".
הרב בראדט כותב (תרגום חופשי שלי):
"אני בטוח שהמדפיס האחרון לא זיהה מיהו המובא בציטוט. המחבר מצטט את הספר "מאור עינים" לרבי עזריה מן האדומים, שמצוטט על ידי משה מנדלסון במבוא לחומש שלו, כשמנדלסון עוסק בעניין מקורם של הנקודות. מן הסתם, יש ללמוד מכך שלא היה כה נורא לצטט את מנדלסון בזמנו, וכן עד כמה היתה ידועה אז הקדמתו של מנדלסון. מן הסתם המדפיס האחרון לא זיהה את ראשי התיבות 'רמבמ"ן' [=רבי משה בן מנחם] המתייחסות למשה מנדלסון".
על כגון דא אמרו חכמינו (אבות פרק ב): "לא עם הארץ - חסיד".

* בהמשך מראה הרב בראדט כי גם המחבר עצמו לא ידע מיהו רבי עזריה שמצטט מנדלסון וטעה כי מדובר ברבי מנחם עזריה - הרמ"ע מפאנו. ראו שם.

23.9.2012

ספר-תורה, חומה ומגדל - מארכיון רודולף יונס

קטלוג המכירה הבאה של קדם - בית מכירות פומביות שיצא בימים האחרונים (קישור), גדוש בפריטים מרתקים, צבעוניים ונדירים. במיוחד בולטים הפעם אוספי התצלומים הגדולים, בהם מחלקה מיוחדת מארכיון המגזין "להיטון", הכוללת אלפי תצלומים מעולם הבידור והזמר הישראלי.
בין האוספים נמצא גם ארכיון הצלם היהודי-גרמני רוּדוֹלף יוֹנָס (1898-1972), הכולל כ-1000 תצלומים (וכ-700 נגטיבים).
יוֹנָס, צלם ותיק ומוערך שהחל לצלם בארץ ישראל כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, תיעד את שלביה השונים של הארץ הנבנית מן המסד ועד הטפחות. בעדשת מצלמתו נקלטו יישובי "חומה ומגדל" בהקמתם, עולים היורדים מן האוניות, ניצולי-שואה ממחנות המעצר בקפריסין מגיעים לארץ, טקסים ממלכתיים ואירועים בהשתתפות דמויות בולטות בהנהגת הישוב (דוד בן-גוריון, משה שרת, ואחרים), תצלומים מגוונים מערי ומושבות הארץ, הקמת מפעלים ועוד ועוד.
בין התצלומים המתעדים את שלבי ההקמה של אחד מיישובי "חומה ומגדל" נראה ספר-תורה שהובא אל המקום. ארכיון יונס טרם נחקר ונסרק, למעט התצלומים שבקטלוג ושני תצלומים אלה שמוצגים כאן באדיבות "קדם".

צילום: רודולף יונס
צילום: רודולף יונס
בסרטון הבא תוכלו לראות את הקמת קיבוץ טירת צבי על ידי חלוצים דתיים במסגרת חומה ומגדל בשנת 1938. (חלוצים מתפללים שחרית - החל מהדקה 3:28).



20.9.2012

בית הכנסת בעין חרוד / מסורת ודת בקיבוצים ובמושבות (4)

בשנה שקדמה להקמת בית הכנסת באפיקים, נחנך בית כנסת חדש בקיבוץ עין חרוד, כפי שמדווח עיתון 'דבר' מיום רביעי,8.1.1969.
כאן אנו קוראים כי בית הכנסת נבנה "כמחווה כלפי הורי החברים המקפידים על המסורת ושמירת המצוות", וכי למעשה התקיימו תפילות בעין חרוד מאז שנות הארבעים. הכתב מוסיף שגם בתל יוסף הסמוך מתכוונים להקים בית-כנסת.

 

בית הכנסת בדגניה / מסורת ודת בקיבוצים ובמושבות (3)

(המשך לכאן וכאן)
בעיתון מעריב מיום ד' 14.10.1970, התפרסמה כתבה נרחבת בשם "שלשה דורות בדגניה ב' - שיחה עם משפחת לוז".
בתוך הראיון עולה גם נושא בית הכנסת בדגניה, לשם הנוחות העתקתי את החלק העיקרי:

שאלה: בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של מעין התעוררות דתית בקיבוצים. מייסדי דגניה – והאבות הרוחניים, א.ד. גורדון למשל – בוודאי לא חלמו על הקמת בתי-כנסת. והנה עובדה: יש בית כנסת בדגניה. יש מתפללים, ראש המשפחה גם הוא בקהל המתפללים – והבנים בעקבותיו. יש כאן כמו 'מהפיכה' בגישה לדת ולפולחן הדתי. מה הגורמים והמניעים לכך – אכזבה מהדרך הישנה, חזרה לבית-אבא-סבא מתוך געגועים, רצון וצורך למלא מעין חלל ריק בתחום הרוחני, או משהו אחר?

צבי לוז: אבי הגיע לבית הכנסת משום שאני משכתי אותו. נכון, אבא?
קדיש לוז: במידה מסויימת זה נכון. אני עוד אתייחס לכך בהמשך. בינתיים תמשיך, צבי.
צבי לוז: הלכתי לבית הכנסת לפני אבא. ניחשתי, שהוא רוצה ללכת. אבל הוא התבייש. 'מה זה? אני חי עם אנשים ארבעים שנה בתור קדיש לוז-לוז'ינסקי ויחשבו שאני אדם זקן?' אך כאשר ראה את הבנים – אותי ואת אחי – הלך אחרינו.
עד גיל 25 לא הייתי אף פעם בבית-כנסת.
קדיש לוז: יש לי זכרון. בילדותו אמר לי צבי: 'אינני רוצה להיות דומה לך. אני רוצה להיות דומה לסבא, שהיה לו זקן'. בשיחות הרציניות שניהלנו בינינו בצעירותי – היה אומר: 'בשבילך הקבוצה היא מעין אבסולוט. אני רוצה להאמין באבסולוט ממש'. והיה ברור, שהכוונה היא לאלוהות, שהיא אבסולוט. מוזר היה לי מניין בא לו הדבר...
צבי לוז: אתה, לוי יצחק (=המראיין, א.ש.), שאלת מה משך אותי לבית-הכנסת ואיך הגעתי אליו לראשונה? זה נבע מתוך הרגשה שהיתה אופפת אותי בשנות החמישים, כי לא הציונות ולא הקיבוציות שאני מצוי בהן, ואף לא מדינת ישראל נותנות טעם לקיומי. באותו זמן נפל לידי ספר על בודהא. פתאום חשתי, שאני יכול להיות בודהיסט. הייתי אז ביטבתא וקראתי לראשונה את 'הברית החדשה'. חשתי, שאני יכול להיות נוצרי. אחר כך הגעתי למסקנה, כי אם אני יכול להיות כל דבר – למה לא אהיה מה שהנני: יהודי? הצד הריטואלי (הפולחני) בא כנספח מאוחר למחשבות רבות. עד היום אינני רואה את העיקר בצד הריטואלי. אינני יכול להכריז על עצמי כמאמין. אני יכול להכריז על עצמי כאדם הרוצה להיות יהודי בנוסח המקורי. אני הולך לבית הכנסת כל אימת שהוא פתוח – בעיקר במועדים ובשבתות מיוחדות. אם לומר את האמת – אף פעם לא ראיתי בקבוצה פתרון רוחני. וזה ויכוח גדול ביני לבין אבא המתנהל מאז עמדתי על דעתי...
את העיתון בשלמותו אפשר לראות באתר עיתונות יהודית היסטורית (קישור לכתבה).

אגב, על השם המוזר-משהו "קדיש", כתבתי בעבר כאן.

עוד על בית הכנסת באפיקים / מסורת ודת בקיבוצים ובמושבות (2)

בהמשך למה שהבאתי על בית הכנסת בקיבוץ אפיקים, הנה עוד כמה פרטים.
ראשית, הנה תמונה מחנוכת בית הכנסת החדש בשנת 1970:
אם הבנתי נכון הרי שהנואם שבמרכז התמונה הוא הרב רפאל הכהן קוק, רבה של טבריה. לימינו עומד (כנראה) הרב מנחם הכהן שהיה אז רב ההסתדרות.
ב"אנציקלופדיה של הציונות הדתית", בעריכת יצחק רפאל, בערכו של הרב רפאל הכהן קוק (חלק חמישי, ירושלים תשמ"ג, עמ' 434-435) נכתב:
"...כדודו הגדול, הראי"ה קוק, השתדל גם הוא להשפיע השפעה רוחנית על סביבתו: איזור עמק הירדן, קבוצות דגניה, כנרת הזורעים ועוד. כפעם בפעם היה נוהג לבקר בקיבוצים שונים. בזמן חנוכת בית-הכנסת בקיבוץ אפיקים, הביע שמחתו הגדולה על שזכה שהחלוצים הראשונים בוני עמק הירדן פתחו שער תפילה והקימו מקדש מפואר בקיבוצם...".
מכאן הסקתי שהוא האיש בתמונה, אשמח אם מאן דהוא יוכל לאשש את השערתי.

שנית, הרב המקובל ר' יהודה צבי ברנדויין, ממשיך דרכו של הרב אשלג שכיהן אף הוא כ"רב ההסתדרות", סיפר על הכנסת ספר תורה לאפיקים כעשר שנים קודם לכן:
"כשהכנסנו ספר תורה לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, נערך טקס גדול במשק. באו זקנים וצעירים. הילדים הלכו עם נרות בידיהם לכבוד התורה. נערכה תפילה חגיגית בצוותא...".
[מתוך הכתבה "האדמו"ר של ההסתדרות" בעיתון 'מעריב' מערב ראש השנה תשכ"א 21.9.1960. - קישור].

צבי אשכנזי - מנהל הארכיון בקיבוץ אפיקים, מוסר לי כי בית הכנסת הראשון באפיקים הוקם בשנת 1943 בצריף עץ, ויועד להורי החברים הראשונים שבאו לאפיקים. בית הכנסת הנוכחי במבנה אבן נחנך, כאמור, בשנת 1970. בין המשתתפים בחנוכת הבית אכן היה הרב מנחם הכהן.

18.9.2012

יום כיפור בקיבוץ - יציאה למסע ובקשת עזרה

מדי שנה כשמתקרבים הימים הנוראים, מתנגן בי מחדש אותו לחן מקסים שכתב יאיר רוזנבלום, פזמונאי ישראלי, לפיוט 'ונתנה תוקף' המיוחס לרבי אמנון ממגנצא ונאמר בחרדת קודש בעיצומן של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
את הלחן הזה לא שמעתי בבית אבא, ואף לא בבתי הכנסת שבהם התפללתי, ובכל זאת, כחרדים רבים, גם אני נתוודעתי אליו ביום מן הימים ונשביתי בקסמו.
רבים עסקו בלחן הזה, שנכתב לזכרם של 11 בני קיבוץ השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ועמדו על נקודת המפגש המעניינת בין ההוויה החילונית-ישראלית ובין הפיוט הדתי מימי הביניים.
הנה השיר בביצוע הגבעטרון:
והנה גרסה חרדית בביצוע אברהם פריד:

מלבד היותו מענייני דיומא, הבאתי את השיר כאן בעיקר כאילוסטרציה לתופעה מעניינת שאליה נחשפתי לאחרונה ובכוונתי להתחקות מעט אחריה, והיא: חיי דת, שמירת מצוות ומסורת בקיבוצים החילוניים.
מתברר שלמרות הרושם הראשוני, גם במושבות ובקיבוצים חילוניים למהדרין ובתקופות השיא שלהם, התקיימו לעתים תופעות של שמירת מצוות, ואני מתכוון במובן האורתודוקסי של העניין. לעתים התגוררו בקיבוצים ובמושבות יהודים דתיים או חרדים לכל דבר. אחת הסיבות העיקריות לתופעה זו היתה בואם של הורי החלוצים להתגורר בסמוך לילדיהם. החלוצים וחברי הקיבוצים, שבמקרים רבים היו מבתים דתיים ופרקו עול מצוות, נקלעו למצב משונה כאשר הוריהם הזקנים עלו ארצה ונהיו סמוכים על שולחנם. או אז התהפכו היוצרות והילדים מצאו את עצמם דואגים להוריהם לצרכי הדת הבסיסיים, על אף שהיו רחוקים מכך בכל הוויית חייהם.
היקף התופעה רחב בהרבה ממה שמפורסם היום. בהיסטוריה הרשמית של הקיבוצים התופעה הודחקה למדי, ומטעמים מובנים: הזקנים הללו היו שריד של דור ישן, שנגד את כל הרוח והמהות של קיבוצי ומושבי אנשי העלייה השניה.
שימו לב לתמונות הבאות:
 
 


המשותף לכל הדמויות הוא שהיו אנשים חרדים ושגרו בקיבוצים ויישובים חילוניים (נהלל, דגניה, כנרת, גבת ועוד). בהמשך אשתדל להביא את סיפוריהם אחד לאחד. אני מאמין שיש סיפורים רבים שאינם ידועים או מוכרים ולכן אשמח לעזרתכם. אם יש בידכם מידע או סיפור מעניין בנושא הזה, הפניות ורעיונות וכל סוג של עזרה, אנא פנו אלי (בכתובת המיל: elishteren[@]gmail[.]com), או רשמו בתיבת התגובות.
 
בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 "התרכך" יותר היחס למסורת בקיבוצים. בתי הכנסת של הזקנים שהוקמו בשנות הארבעים זכו לעדנה מחודשת.
כעת נצא למסע עם סרטון חביב מראשית שנות ה-70 המסקר את תופעת השיבה למסורת בקיבוצים, ובו נראה 'חוג גמרא' בדגניה ב', בית הכנסת בקיבוץ אפיקים ועוד.
הסרט צולם בסביבות שנת 1971, וכנראה שודר בטלוויזיה הישראלית.
הדובר הראשון הוא אהוד לוז בנו של יו"ר הכנסת קדיש לוז.
הדוברת השניה, נירה יחיאלי, מספרת על סבתא שלה, שומרת מצוות אדוקה, שחיה בקיבוץ.
בהמשך מופיעים גם קדיש לוז עצמו, מוקי צור, עמרם הישראלי, וגם הרב משה צבי נריה.
בית הכנסת בקיבוץ אפיקים  שנראה בסרטון הוא בית הכנסת החדש שהוקם בשנת 1970, אך במקום פעל בית כנסת כבר משנות הארבעים.
בסרטון הבא רואים את חנוכת בית הכנסת (בתחילת הסרט).
 
* * *
הוספה:
בהמשך לשיר "ונתנה תוקף" נזכיר שיר נוסף מפיוטי הימים הנוראים, שקשור אף הוא להתיישבות החלוצית בארץ ישראל בראשית המאה. והוא שיר הערש "שכב בני שכב במנוחה" שחיבר עמנואל הרוסי  על הלחן החב"די למילים "כי הנה כחומר ביד היוצר". ראו על כך באתר זמרשת כאן וכאן.
נוהג זה של שימוש בניגונים חסידיים והפיכתם לשירי עם חלוציים היה נפוץ אז. נדמה לי שעבור אותם חלוצים שגדלו על שירים אלו בבית הוריהם האדוקים, תרמה שיטה זו לגיוס רגשותיהם הדתיים והפנייתם לעבר האידיאל החלוצי (רבים עסקו ב"דתיות" של החלוצים. יוסף קלוזנר, לדוגמה, כתב ברשמי מסעו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה: "שהעבודה נעשתה להן מין קדושה ממש, והם מתמכרים לה בטהרה וביראת הרוממות כמו שהיה מתמכר היהודי לפנים לתורה ולתפילה" - קלוזנר, עולם מתהוה, השלח, כט [1913], עמ' 209).
הנה דוגמה בעניין הזה שמצאתי לאחרונה:
השיר "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", נכתב על פי השיר החסידי "זבחו זבחי צדק ובטחו בה'". כך לפחות על פי אתר זמרשת. ראו כאן וכאן.
למעשה החלוצים נהגו לשיר גם את המקור החסידי, אבל בשינוי מעניין.
המקור לשיר החסידי הוא פרק ד' בתהלים (פסוקים ו-ז):
 
זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'
רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב
 
המעניין הוא שמילות השיר וגם הביצוע באתר זמרשת הם:
 
זִבְחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק, בִּטְחוּ בַּאדֹנָי
רַבִּים אֹמְרִים בְּאַרְצֵנוּ טוֹב

כלומר, גם את הגירסה החסידית שינו החלוצים.
בעוד משורר תהלים שואל "מי יראנו טוב?", עונים החלוצים בבטחה: "בארצנו טוב!".

15.9.2012

הדפסה לא ידועה בסוואליווע, 1940

את העיירה של סבא שלי, סוואליווע, כבר הזכרתי כאן (קישור). כעת ברצוני לספר את סיפור הישרדותה של צוואה משפחתית.
בסאווליווע פעל דפוס יהודי קטן, שהיה בבעלות רב המקום - רבי חיים יהודה גולדנברג. לפי מפעל הביבליוגרפיה, דפוס זה הפסיק לפעול בשנת תרע"ג (1913) ושני הספרים האחרונים שנדפסו בו באותה שנה הם: ספר אפריון, מאת רבי שלמה גנצפריד [מהדורה שניה], ושו"ת לבושי מרדכי, מאת רבי מרדכי וינקלר אב"ד מאד [מהדורה ראשונה].
ובכל זאת, לי ידוע על הדפסה יהודית מאוחרת בהרבה שנעשתה בסוואליווע.
בשנת תש"א (1941) בערך נדפס במקום קונטרס קטן [בן חמשה עמודים] ובו צוואתו של ר' משה שטרן, סב סבי.
ר' משה שטרן, דמות אופיינית בין יהודי הקרפטים של תלמיד חכם צנוע המתפרנס מעבודת אדמה ועיבוד עורות, ראש חברת ש"ס וממנהיגי הקהילה בעיירה בילקה (Bilky) הסמוכה, כתב את צוואתו ביידיש בשנת תרצ"ד (1934), ובה ביקש מילדיו ללכת בדרך הישר, לקבוע עתים לתורה, לנהוג בצניעות ועוד.
בסוף הצוואה מכתיב ר' משה את נוסח המצבה שיקימו על קברו. הוא מבקש שלא לכתוב עליו שום תוארים, רק: "פ"נ משה בן שרה ובן שמואל יעקב, והוא היה מעביר על מדותיו".
ר' משה שטרן
את הצוואה הדפיס אבי סבי, בנו של ר' משה, ר' ישראל שטרן. מאחר ור' משה נפטר בחודש אלול ת"ש, שיערתי שהצוואה נדפסה בשנת תש"א.
הדפוס בו נדפסה הצוואה היה שייך למשפחת דויטש. בן המשפחה, ארי דויטש, שהיה חבר ילדות של סבא שלי, הגיע עמו למאוטהאוזן, ויחדיו שרדו את אימי המחנה עד לשחרור.
בשיחה שקיימתי עם ארי, שמתגורר מזה שנים בניו-יורק, סיפר לי כי את הדפוס הקים אביו והוא נועד בעיקר להדפסת תעודות ממשלתיות, פרוספקטים ופרסומות לבתי עסק. עד כמה שידוע לו, הם לא התכוונו להדפיס ספרי קודש. בעקבות חוקי האפליה נגד יהודים הופקע הדפוס מחזקת משפחת דויטש ממש באותה תקופה. ייתכן שצוואה זו הייתה פריט הדפוס האחרון שנדפס באותיות עבריות בסוואליווע.
מובן לכל שהסיכוי שעותק מהצוואה ישרוד היה אפסי. מלבד מאורעות השואה שהחריבו סדרי עולם והעלימו אלפי פריטים מן הסוג זה, מדובר גם בהדפסה מצומצמת של עותקים שנועדה רק לבני המשפחה. ובנוסף, לא מדובר בספר אלא בדפים בודדים שמתכלים במהירות רבה.
אלא שזמן קצר אחרי הדפסתה שלח מאן דהוא מבני המשפחה עותק מן הצוואה לאחד הבנים של ר' משה שטרן שהתגורר אז בארץ ישראל, וכך זכינו שהצוואה השתמרה לדורות. כשסבי עלה ארצה אחרי השואה, דאג לעשות צילומים מן העותק הבודד הזה שבינתיים אבד.
להלן עמוד ראשון ואחרון מן הצוואה. את הצוואה במלואה אפשר לראות (ולהוריד) כאן (קישור).

10.9.2012

אגדת החרם על ספרד / על יוזף רות ועל 'הומניזם' לא-מודרני

ספרד שמתך למנוד ראש..
עליה לבניכם צוו עד קץ הימים,
השביעו כל זרעכם הגדולים עם הקטנים
לבלי ישובו לספרד ארץ הדמים
לבלי תדרוך עוד רגלם בחצי-אי-השפנים
שורות אלו בשירו של המשורר יל"ג ("במצולות ים") רומזות לאגדה היסטורית שנפוצה בדורו בקרב יהודי אירופה ולפיה לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל (1492-1497) נשבעו המגורשים שלעולם לא ישובו עוד לארצות אלו. גירסה אחרת סיפרה כי חכמים שבאותו דור הטילו חרם חמור על כל יהודי שיחזור אי פעם לספרד או פורטוגל. מסיבה זו, כך הוסיפה האגדה, נמנעו יהודים בכל הדורות מלהציג את כף רגליהם בחצי האי האיברי.
האגדה על החרם התפרסמה קרוב למחצית המאה ה-19, וכפי הנראה נדפסה תחילה בעיתונות ובספרות היהודית (כבשירו של יל"ג) ורק משם התגלגלה למקורות רבניים (ראה להלן). בכל מקרה, עד היום לא נמצא תיעוד מפורש על קיומו של חרם יהודי שהוטל על ספרד, הן בספריהם של חכמי המגורשים ובספרות התורנית בכלל והן בספרות הכללית, ולכן רבים הטוענים שמדובר באגדה ותו לא.
מכל מקום, בשלהי המאה ה-19, כשהחלה ההגירה הגדולה ממזרח אירופה למערבה, והמוני פליטים יהודים את מרכזי הערים באירופה בהמתנה וחיפוש אחר מדינות שיקלטו אותם, פתחה ספרד את שעריה בפני היהודים. בשנת 1869 ביטלה ספרד באופן רשמי את צו הגירוש, ואז הפך סיפור החרם מאגדה חביבה לשאלה אקטואלית ומעשית שהתגלגלה לפתחם של הרבנים.
כעת נדרשו הרבנים לפסוק האם מותר ליהודים להגר לספרד. על אף שאינם היסטוריונים, נדרשו קודם כל לשאלה העובדתית הפשוטה: האם הוטל אי פעם חרם על השבים לספרד? בהנחה ואכן הוטל החרם נדרשו הרבנים להכריע בשאלות הבאות: האם החרם עדיין בתוקפו? את מי הוא מחייב (אולי רק יהודים ספרדיים?), והאם ניתן להתיר חרם מסוג זה בשל צורך השעה?
סוגיה זו שבה וניעורה בעקבות גל הפליטים שיצרה מלחמת העולם הראשונה, ופעם נוספת עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. לאחר השואה חזר הנושא לכותרות, כאשר נשמעו קולות רמים שדרשו להטיל חרם על גרמניה. הטוענים כך הרבו להשתמש בתקדים היסטורי: החרם שהוטל על ספרד.
גם בפולמוס הסוער שפרץ בישראל על הסכם השילומים עם גרמניה הוזכר סיפור החרם בעיתונים. בהמשך, בסאגה המתמשכת של יחסי ספרד-ישראל, נזכרה שוב האגדה מפעם לפעם.
עיתון דבר, יום רביעי, 07.07.1948
עיתון חרות, יום ראשון, אוגוסט 20, 1950
עיתון מעריב, יום רביעי, 11.03.1970
הצופה כ"ט אד"ב תשנ"ב 3.4.1992
לאחרונה פרסם ידידי הרב יחיאל גולדהבר חוברת מעניינת בשם 'לשאלת החרם על ספרד', ובה סקר בהרחבה את פרשת החרם, תוך ניתוח תשובות הרבנים שעסקו בסוגיה זו. בתוך הדברים אף פרסם חומרים בלתי ידועים.
לצורך ההמחשה, אצרף כאן רשימה חלקית של רבנים שעסקו בשאלה זו (מתוך החוברת הנ"ל):
רבי מאיר אריק, רבי מנחם זמבא, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, רבי צבי הירש מייזליש, רבי יעקב מאיר בידרמן, רבי צבי יחזקאל מיכלזון, רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, האדמו"ר רבי חיים אליעזר שפירא ממונקאטש, רבי אפרים ביליצר, רבי יחיאל יעקב ויינברג, רבי שלמה אהרן ורטהיימר, ועוד.
ברצוני כאן להביא הוספה מעניינת על מחקרו של הרב גולדהבר, מתוך ספרו של יוזף רות "יהודים נודדים" שתורגם לראשונה מגרמנית לעברית ויצא לאור לפני כשנה (נובמבר 2011) על ידי הוצאת 'סמטאות' הירושלמית.
יוזף רות, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי ממוצא גליציאני, שלאחרונה זוכה לעדנה מחודשת. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע לברלין, שם עבד כעיתונאי, אך עם עליית הנאצים יצא לגלות ולבסוף מצא את מותו במאי 1937, לאחר שהתמוטט בבית קפה פריזאי, כנראה בשל שתיינותו הכרונית.
הספר 'יהודים נודדים' הנו יצירה מיוחדת במינה על תופעת ההגירה היהודית מהמזרח למערב. מלבד היותו מסמך תיעודי ממדרגה ראשונה, הוא כולל גם ביקורת חדה ונוקבת על ההתנכרות והיחס המתנשא של אזרחי מערב אירופה, ובפרט היהודים שבהם, כלפי אחיהם המזרח-אירופים. המחבר מצהיר בהקדמה לספרו כי "הספר לא נכתב למען אותם מערב-אירופים הסבורים שעצם העובדה שגדלו בבתים מצוידים במעליות ובחדרי שירותים בעלי אסלות נשטפות, מקנה להם את הזכות להשמיע  בדיחות גרועות על כינים, פשפשים ופרעושים, שאיתרע מזללם להיוולד ברומניה, בגליציה או ברוסיה", ומביע תקווה שעדיין נותרו במערב אנשים "הרוחשים כבוד לכאב, לגדולה האנושית ולזוהמה המלווה את היסורים באשר הם; מערב-אירופים שאינם גאים במזרנים הנקיים שלהם; המרגישים שביכולתם לספוג הרבה מהמזרח, והיודעים אולי שגליציה, רוסיה, ליטא ורומניה הן כר צמיחה לאנשים גדולים ולרעיונות גדולים...".

המהדורה הראשונה של הספר נדפסה ב-1927. כעבור עשר שנים, בשעה שרות עמד להדפיס בשנית את הספר, השתנתה המציאות ללא היכר, ואם בתחילה היו יהודי המזרח הזקוקים להגנה, כעת נזקקו יהודי המערב להגנה לא פחותה. רות מתייחס לשינוי הזה בהקדמה מיוחדת שהוסיף למהדורה השנייה ובה תיאר את סבלות היהודים בגרמניה שאחרי עליית הנאציזם. למהדורה השניה הוסיף גם 'אחרית דבר'.
כעת נחזור לנושא שבו פתחנו. רות מתייחס לחרם על ספרד שלוש פעמים בספרו.
פעם אחת בגוף הספר. הוא מספר כי על החרם, שאמנם הטילו רבנים, מקפידים גם יהודים חילוניים. אחר כך מוסר ידיעה מפתיעה: החרם עומד להתבטל!

לא ברור לי לְמה התכוין כאן רות. ידוע שבין שתי המלחמות עסקו רבנים בשאלה זו. הרב גולדהבר כותב כי "בשנת תרפ"ג כבר עוררה השאלה [=על החרם] גלים והכתה הדים בעולם הרבני...", אך האם ידע רות על החלטה ספציפית שהתקבלה על ביטול החרם?
ב'אחרית דבר' למהדורה השניה (שנדפסה כאמור ב-1937) חוזר שוב רות על הידיעה ש"החרם היהודי הגדול על ספרד אמור להתבטל בשנים אלו" ובאופן מפתיע, מהרהר על האפשרות שמלחמת האזרחים בספרד היא לא פחות מאשר עונש משמים על גירוש ספרד!


[אינני יודע לאיזה "משפט של אבותינו" כוונתו של רות. אני מניח שיש כאן תרגום מעברית לגרמנית של מאמר חז"ל כלשהוא על "בית דין של מעלה", שעבר כעת תרגום נוסף לעברית והרחיק אותנו יותר מהמקור].

הפעם השלישית בה מוזכר החרם על ספרד, היא בעקבות אגדה מקסימה ששמע רות מיהודי ספרדי קשיש על שני יהודים שחצו בטעות את הגבול לספרד ועל גורלם המעניין. הקשיש לא חשש מספרד וגם לא ידע שההומניזם כבר לא מודרני.
האם סיפור זה ידוע ממקורות אחרים? אולי אחד הקוראים יידע לספר לנו.
רוב תודות להוצאת סמטאות על הרשות להשתמש בצילומים מהספר.

דרשו את שם העיר - 2 / על שווארצע טומאה ונאריאמפול

כפי שהוסיף פרופ' דוד אסף בתגובה לפוסט הקודם, את העיר בילה-צרקווה, שתרגום שמה "כנסיה לבנה", נהגו היהודים לכנות בשם "שדה לבן" ובינם לבין עצמם קראו לה בסרקזם: "שווארצע טומאה" (=טומאה שחורה).
לעובדה זו היתה גם השלכה הלכתית. כידוע ישנה הקפדה הלכתית לכתוב בגיטין את שם המקום בו נכתב הגט בצורה מדוייקת. הקפדה זו הולידה ים של דיונים בספרות השו"ת והפסיקה, שעיקרם בירור טכני על צורת הכתיבה הנכונה של שמות ערים שונות. גם שמה של "שדה לבן" נדון באותו הקשר.
הרב הלל פוסק מוסר בכתב העת שלו "הפוסק" (שנה יג, תשרי תשי"ב, חוברת קמג) כי רבנים רבים נהגו לכתוב רק את השם הלועזי של העיר, מבלי להזכיר את הכינוי היהודי וכינוי הגנאי ביידיש, ומאידך מוסיף עדות סותרת ששמע מפי הרב צבי קופשטיק שהיה רב במקום ולגירסתו כתבו בגיטין: "שדה לבן דמתקריא [=המכונה] ביעלא צערקוב וכל שום דאית ליה [=וכל שם שיש לה]". כשהמילים האחרונות רומזות לכינוי "שווארצע טומאה" שאותו "לא יכלו לכתוב משום איבה ומשום הצענזורא, ולכן הבליעו שם זה במילת 'וכל שום'...".
אזכור מפורש בדפוס של השם "שווארצע טומאה" אנו מוצאים בתשובה הלכתית שנדפסה בספר השו"ת של רבי חיים הכהן רפפורט, רבה הנודע של העיר לבוב (למברג) שבגליציה.
שו"ת רבינו חיים כהן - לבוב, 1861
בסוף הספר נדפס "קונטרס שאלת חכם" עם תשובות מרבנים שונים בני התקופה, וביניהן נמצא מכתב התנצלות מעניין שכתב רבי אריה ליב ב"ר בנימין, רב בעיר מאריאמפול  (Marijampolė) שבליטא, אל רבי חיים רפפורט אב"ד לבוב.
העיר מאריאמפול נקראה על שם מריה - אמו של ישו הנוצרי, ובשל כך היו מיהודי המקום שנקטו שינוי קל של אות אחת, כפי שמספר רבי אריה ליב:
"שם העיר ע"פ כתבי הע[י]ר[ו]ני: מריאמפאליא, וכן בפי אנשי עמי אשר אני יושב בתוכם... אך מקצת אנשי בני עמינו בני ישראל מכנין שם הנ"ל וע"י כינוי נסתר המ"ם וקוראין בנו"ן לכנות לגנאי, ועיקר השם כפי הע[י]ר[ו]ני...".
לא ברור לי בדיוק כיצד שינו היהודים את שם העיר (אולי שכינו אותה "נאריאמפול", כי ביידיש "נאר" = טיפש).
בכל מקרה, מן המכתב עולה שר"ח רפפורט התרעם על רבי אריה ליב ממאריאמפול שנהג לכתוב בגיטין שסידר את שם העיר המקורי, ולא את הכינוי היהודי. רבי אריה ליב טורח להבהיר לו שרק מיעוט של יהודים משתמש בכינוי הגנאי, ולכן זהו השם הנכון לכתיבה וממילא הגט כשר. בתוך הדברים מזכיר רבי אריה ליב גם את "שווארצע טומאה" וטוען שהמקרה אינו דומה:
"ויש רוצים לדמות הדין שלי למקום עיר א'[חת] ששמה שווארץ טומאה בלשונינו ולפי לשונם יש לה שם אחר, אין הנידון דומה לראיה, שמה אין איש א'[חד] מישראל קורא כפי שם העכו"ם... ועתה מורינו ורבינו אל יאשימני חנם ע"פ מגידי דוברי שקר...". 
ולמי שתהה מהו התעתיק הלועזי של "שווארצע טומאה", אז הנה הוא: Shvarts-Timeh. כך לפחות על פי מסד הנתונים של "JewishGen"

5.9.2012

דרשו את שם העיר / על 'בונה זרת' שב'ארג-נטיעה' וערים "עבריות" נוספות

מנהג נפוץ בקרב היהודים לשבש במכוון את שמה הלועזי של העיר בה גרו בגלות, בכדי להקנות לשם משמעות יהודית.
לעתים נדרש שם העיר לטובה.
כך לדוגמה, המליצו יהודי פולין על מקומם בגאווה: "פה-לן-יה", וכך הפכה עיר הבירה "קראקא" בשפת המליצה ל"כרכא דכולא ביה".
ובאותה שיטה:
פוזנא = "פז-נאה".
אוסטרהא = "אות תורה".
יערוסלאב = "יראת לב".
פרעמיסלא = "פרי-אמת-לה".
וילנא = "וילון נאה".
הוראדנא = "הר אדני".

אבל לעתים נדרש השם לרעה. דוגמה אחת: המשכיל יצחק בלומנפלד (1812-1890) מבקש במכתב ליש"ר מגוריציאה "להודיעני מכת של הבעש"טנים המתארים את עצמם חסידים במדינתך...", ומוסיף: "ותדע אדוני כי גם במדינתנו לא גברה ידם, זולת בערים קטנות ובמערות פריצים, אשר כל יושביה אנשי יער ושכורים עצומים (ווא-לא-חיי) וערבות מדבר...".
הקטע שבסוגריים (במקור) הוא כמובן מליצה מבזה לאזור המכונה 'ולאכיה'.

היו שנמנעו מסיבות דתיות להעלות על דל שפתיהם את שם המקום.
דוגמה בולטת היא העיר סאטמאר (בגרמנית; Sathmar) סטו-מארה (ברומנית; Satu Mare). תרגום השם ברומנית (לפי ויקיפדיה, ולפי 'Google translate') הוא "הכפר הגדול/הגבוה", אך כנראה בגלל החשש מהקונוטציה הנוצרית ל"סנט מריה" (מריה הקדושה), נהגו רבני ואדמו"רי סטמאר לחתום "סאקמאר" באות ק' (שיבוש מכוון זה נוהג עד היום אצל חסידי סאטמר, עשו חיפוש "סאקמאר" בגוגל ותווכחו).

על האדמו"ר רבי חיים מצאנז מסופר כי נמנע מלהזכיר בפיו שמות לועזיים של ערים:
פרלוב, אמרות צדיקים, ירושלים תשנ"ה, עמ' סג
דוגמה ידועה אחרת היא העיר דויטשקרויץ (Deutschkreutz) שבמחוז בורגנלנד, בה התקיימה קהילה יהודית ותיקה. בפי היהודים ידועה העיר כ"צעהלים". מאחר ופירוש השם דויטשקרויץ הוא "צלב גרמני" ביקשו היהודים להימנע מלהזכיר שם זה, ותחת זאת כינו את ה"צלב" בכינוי המתאים לעבודה זרה: "צלם" (שקיבל תעתיקים יידיים: צעלם, צעלים, צעהלים).
מעניין שבתעודה עתיקה שנרשמה ב"פנקס צעהלים" (והובאה בספר הזכרון 'קהלת צעהלים וחכמיה', בני ברק תש"ס) אנו מוצאים בשורת החתימה: "היום יום ו'... תפ"ה ל[פ"ק] בק"ק צלם אדם". בהמשך שם חתימה נוספת: "חותם פה ק"ק צעלים אדם".
[אולי יש כאן גם רמיזה אנטי-נוצרית לכך שהצלב = ישו הנוצרי הוא צלם אדם ולא צלם אלוהים].
דרך אגב, כינוי דומה קיבל המטבע האוסטרי "קרייצר", שאף שמו נגזר מן המילה צלב, שנקרא בפי היהודים "צעלמער" ובקיצור "צ"ל".
קרייצר = צעלמער (צ"ל)
(Money Museum)
וכעת, לכינוי המוזר שמתנוסס על ספריו של רבי יקותיאל ווייס מטיסא-פירעד שבהונגריה. בנו של רבי יקותיאל הדפיס את ספרי אביו בבואנוס איירס שבארגנטינה, ולמקום הדפוס קרא: "בונה זרת". מדוע? אינני בטוח. כנראה שחיפש מילים בעברית הדומות בצליליהן ל'בואנוס איירס'.

ספר שלום רב - בונה-זרת, תרצ"ט


בספר אחר שלו, דבר המלכה, מצאתי שנוסף גם כינוי עברי לשמה של ארגנטינה: "ארג-נטיעה". הנה:


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...